התאבדות

בס"ד
שלום רב,

היהדות מתנגדת להתאבדות באופן נחרץ.
כך פוסק הרמב"ם: "המאבד עצמו לדעת אין מתעסקין עמו לכל דבר ואין מתאבלין עליו ואין מספידין אותו..."
(הלכות אבל פרק א הלכה יא)
ההסבר לכך מובא בהלכות רוצח ושמירת הנפש (פרק ב, הלכות ב -ג) "וכן ההורג את עצמו... שופך דמים הוא ועון הריגה בידו וחייב מיתה לשמים...
ומנין שכן הוא הדין, שהרי הוא אומר... את דמכם לנפשותיכם אדרוש זה ההורג עצמו..."

להתאבדות יש לעיתים השפעות רעות על הסביבה: לא פעם קורה שהתאבדות אחת משפיעה על אחרים שנמצאים במצב רגשי קשה לעשות מעשה ולהתאבד. לכן חייבים להסתייג מאוד ביחס למתאבד.

מצבים אלו מחייבים זהירות עצומה: מצד אחד אין להקל ולקבל התאבדות, מצד שני איך אפשר להחמיר עם מי ששלם את המחיר היקר ביותר על מעשהו ובודאי איך אפשר להחמיר כל כך עם קרוביו - הוריו ואחיו שאבדו את היקר להם ונשארו עם רגשות כל כך קשים.

הרב אליעזר מלמד מבטא את המורכבות: "פעמים רבות אין נוהגים בכל החומרה ההלכתית כלפי המתאבדים. הסיבה לכך, שרק כאשר ברור לחלוטין, שאומנם המוות ארע בכוונה ולא על ידי תאונה – דינו כמתאבד, אבל אם ישנו ספק, שמא מת בדרך אחרת, או שביצע את ההתאבדות ברגע של אי שפיות, אין מתייחסים אליו כמתאבד. בנוסף לכך, פעמים רבות משום כבוד המשפחה, משתדלים להסתיר את העובדה שקרובם התאבד.

אף-על-פי כן, היחס העקרוני המופיע בהלכה כלפי המאבדים עצמם לדעת ידוע ומפורסם. גם כאשר הציבור רואה שנוהגים במתאבד כמנהג שאר המתים, הכל יודעים שזה נעשה או משום שיש איזה ספק שמא לא התאבד, או משום כבוד המשפחה. אבל היחס היסודי השלילי כלפיו נשאר שריר וקיים".

ד"ר אבי כספי (קישור למאמר שלו בהמשך) דן במקורות הלכתיים ואחרים ביחס להתאבדות ומבחין בין 'מאבד עצמו לדעת', ו-'מאבד עצמו שלא לדעת' מכאן הוא פותח פתח להתייחסות יותר סלחנית.

אני מביא לך מקורות שמצביעים על המורכבות הרבה בענין.

http://www.daat.ac.il/encyclopedia/value.asp?id1=2087

http://www.path-to-life.org/viewContentArticle.aspx?articleID=144

http://ph.yhb.org.il/08-08-10/

https://www.kipa.co.il/ask/show/140968-התאבדות-בהלכה-ובמחשבה