שאל את הרב

השחרור מיראת המוות

הרב גלעד שטראוס הרב גלעד שטראוס 24/06/13 00:27 טז בתמוז התשעג

שאלה

בס"ד

שלום כבוד הרב!

ברצוני לשאול מספר שאלות.

1. האם אפשר וצריך לומר תחנון לאחר חצות?

2.הדבר השני זה יותר ייעוץ.. שנה שעברה דוד שלי נפטר, ואפשר להגיד שבפעם הראושנה נחשפתי למקרה מוות מקרוב.. היו לי חרדות מהמוות שברוך ה' לאט לאט עברו.. השנה בחנוכה סבא שלי נפטר.. הוא היה אחד האנשים הכי קרובים אלי.. והעניין של המוות נכנס בי בחוזקה..

אני נורא מפחדת מהמוות ומכך שחס וחלילה יקרה משהו לאחד מקרוביי.

אני רוצה לציין שהפחד הזה מגיע אליי בלילות, ובמהלך היום אני מתפקדת בלי טרדות מנושא זה.

אני מבקשת אם הרב יוכל להסביר לי את הפחד במובן האמוני ואולי נפשי, ללכת ליועצת ופסיכולוגית הלכתי כבר.. אני מצטערת להגיד שהיא לא כ"כ עזרה לי ואני מרגישה שזו לא בעיה שדורשת התערבות של גורם חיצוני, אלא אולי עבודה פנימית שיכולה לשנות את המצב.

תודה רבה!

תשובה

בס"ד
שלום רב,

1. אני מניח שאת מתכוונת לווידוי שאומרים בקריאת שמע שעל המיטה. ווידוי זה אומרים גם לפני וגם אחרי חצות. אין הבדל.

2. הפחד מהמוות הוא פחד אמיתי ומוצדק.
לפחד מהמוות יש צדדים שונים. את מציינת שמפחיד אותך שיקרה משהו לאחד מקרוביך. לאנשים רבים יש גם פחד גדול מהמוות של עצמם.
למרות הקושי הנורא שהמוות יוצר אצלנו, כולנו נעדיף שהנכד יהיה בהלויה של הסבא ולא הסבא בהלויה של הנכד. אפשר להשלים עם מותם של אנשים שזכו לחיים ארוכים והשאירו אחריהם צאצאים מאושרים, זו הדרך להתנחם על מותו של הסבא.
כל מחשבה הגיונית על המוות מעוררת באמת חרדה. זו תחושת כליון מוחלט, המוות הוא סופי.
התורה מחנכת אותנו לראות במוות דבר נורא: מלכתחילה המוות הוא עונש חמור - "ביום אכולך ממנו מות תמות". העברות החמורות ביותר ענשם מוות: רוצח – נואף – מחלל שבת – עובד ע"ז...
עם זאת התורה מביאה לנו גם נחמה גדולה מאוד - התורה מלמדת לדעת שהאדם אינו רק גוף, יש בו נשמה רוחנית 'ויפח באפיו נשמת חיים'. המוות פוגע רק בגוף. הנשמה נפרדת מהגוף "וישב העפר על הארץ כשהיה והרוח תשוב אל הא-להים אשר נתנה" עקר האדם אינו הגוף ועקר החיים לא מתחלים ומסתיימים בקיום הגוף. לכן מי שמטפח את נשמתו לא צריך לחשוש במותו.
באדם יש נשמה אלוקית, מות הגוף איננו באמת כליון האדם אלא רק פרידה של הנשמה מהגוף. ככל שנתחזק באמונה זו כך יהיה קל יותר להשלים עם המוות.
הרב קוק מלמד שהשחרור מאימת המוות מתחזק ככל שהאדם מרגיש יותר שהחיים שלו הם חיים רוחניים. לכן, אומר הרב קוק, אי אפשר להמלט מאימת המוות על ידי השתקעות בהנאות הגופניות – הנאות הגוף משכיחות את המוות אבל לא מסלקות את אימתו, זו בריחה שמתעוררים ממנה באימה גדולה יותר.
הדרך הנכונה להתמודד עם המוות היא לחיות את החיים בדגש רוחני. לפעול כך שנרגיש את הרוחניות שלנו.
תפילה בכוונה אל ריבונו של עולם זו התרחשות רוחנית.
לימוד שנוגע בתוכי באמת ואני מחליטה לעשות משהו עם עצמי - זו פעולה רוחנית.
החלטה ופעולה לתיקון המידות – זו תנועה רוחנית.
מפגש מרומם עם העולם (אפילו - מראות יפים, מאכלים טעימים, אנשים טובים) שאנחנו מתרגשים ממנו ומחליטים להיות מתחשבים יותר וטובים יותר - זו חויה רוחנית.
כל מי שבמקום לדאוג לעצמו דואג לזולתו באמת (פרוס לרעב לחמך) פועל פעולה רוחנית.
כל פעם שאנחנו חיים את הרוחניות שלנו, אנחנו צריכים להזכר שיש קיום מעבר הגוף. לדעת שכל הקרובים שאבדנו ממשיכים להתקיים בקיום רוחני אחר. לעת עתה אין אפשרות לפגוש אותם. אבל בתחית המתים נשוב ונפגש
היכולת לקבל את המוות כפרידה של הנשמה מהגוף יכולה להתבסס אם נצא מעט מהחשיבה המקובעת: אנחנו מכירים את סדר העולם – תינוק יוצא מרחם אמו, גדל ונהיה לאדם ולעת זקנה נפטר וגופו נקבר באדמה.
אפשר לדמיין זאת הפוך: הלידה היא מן האדמה = יום אחד, מתוך האדמה, יוצא יצור גדול ומתחיל לחיות. במשך חייו הוא נהיה קטן וקטן, עד שביום מסוים הוא צריך להכנס לתוך הגוף של אמו ושם להתרקם ברקמותיה.
בנסיבות ההם היה לנו פלא שההתחלה שלו היא עם נשמה – היינו תמהים מהיכן היא באה? לא היה לנו קושי לקבל את המוות הינו 'מבינים' שהנשמה שלו נבלעת בתוך נשמת אמו אליה הוא שב.
כיום אף אחד לא תמה על כך שתינוק נולד עם נשמה, לא כי אין זה פלא, אלא מפני שהוא יוצא מתוך גוף חי. אבל אם היה גומר את חייו בתוך גוף חי – אז המוות היה מובן והלידה לא.
הלידה והמוות הם שני צדדים של חיי אדם: מצד אחד באה נשמה ומצד שני יוצאת. אין שום סיבה לקבל בקלות גדולה יותר צד אחד יותר מאשר את הצד השני: דע מאין באת ולאן אתה הולך...

כתבות נוספות