הקטע שאני לא יכולה יותר, פשוט מרגישה שזהו, ניגמר לי האוויר.

לא יודע אם אני אמור לכתוב את זה בכלל אבל אני גם לא יודע אם זה כל כך מעניין אותי עכשיו
אחרי שקראתי את המכתב שלך לשחק במותר ואסור.
פשוט בא לי לעבור לצד שלך, לחתום את השם שלי למטה (אם לא איכפת לך כמובן..) ולשלוח את השאלה הזו בדואר אווירי לקב"ה.
כי יש דברים שרק שהוא יודע...
נראה לי שהצלחת פחות או יותר להעביר חלק מהתחושות שלך ו...אני רק יכול לומר לך
שגם מהצד שלנו, של הבנים,כל הקטע הזה של הדייטים זה לא בדיוק דיסני-וורלד.
יותר דומה למכון לרפואה משפטית באבו-כביר.
ובכלל, גם אם חשבתי שאני מבין קצת את הראש של בנות המין השני, באו הדייטים והוכיחו לי
שיש לי עוד כמה סמסטרים טובים עמוק במכינה הקדם אקדמית, אחר כך, אם בכלל, נעבור כיתה.
לא יודע, אולי זה רק אני, אבל גם לך קורה שלפעמים איפה שאת רק לא מסתכלת את פשוט רואה אותם בכל חור?
ממש מגיפה.
גן הפעמון בירושלים,גן סאקר, על ק. משה בלילה אין בכלל מה לדבר,וגם להם אין כמובן שעות, ואצלם זה הולך לפי רדיוס כלומר אם הם התיישבו על ספספל...זהו. השלט נדלק:
'בבקשה אל תהיו קרציות ותנו לנו קצת ספייס. לבד.'
סבבה, אני חושב, אין בעיה, לכו על זה, בשביל זה נועדו גנים לא? שיהיה להם קצת שקט.
אתם? תישארו.
אני, אני זה שאלך.
ואני הולך, אלא מה, ואז בדרך הבלאגן מתחיל... עוקפים אותי מימין, משמאל, זוגות זוגות, חיוך זוגי על הפנים שלהם, מבט מתריס שאומר:
'תגיד, איך זה ללכת לבד? לספר לעצמך כמה יפה העיר העתיקה בלילה? לבדר את עצמך?'
וישר ממשיכים הלאה, מכסים אותי בשובל של אבק בצורת לב גדול כזה, עם חץ שהרעל שלו, פוגע ישר...נכון, בי.
או מי לא מכיר את ההרגשה לראות את חבר שלך, שכבר לא ראית אותו כמה שנים, מחזיק איזה קופיף קטן ומעוך, עם חיוך של בבון מורעב ואשתו, הו אשתו, עומדת ליד, מסתכלת עליך ושניהם, הזוג הטרי והמאושר מחכים שתתחיל לשלוף מהזיכרון את כל המילים האלו, שטבלו אותם בקיט'ש בנאלי וצבוע:
'בואנ'ה אחי, זה הבן שלך? דיי.....איזה חמוד...' ואתה רק רוצה לעוף משם כבר...
ובכלל, נראה לי שאין לנו אפשרות חדה יותר לראות עד כמה הזיכרון שלנו קצר
או יותר נכון הזיכרון של החברים שלנו, יותר מאשר ה'לפני ואחרי'.
ולא, הם לא עושים דווקא, חס וחלילה.
מה פתאום, אבל רק אנחנו, שעוד נשארנו רווקים זוכרים את ההבטחות היוקדות שלהם, ש'אין מצב, אחי! אין מצב,אחרי שאני אתחתן,אני אעשה הכול כדי למצוא לך מישהי....
נו מה, אתה מכיר אותי מהיום?'
והוא? מאה אחוז באמת.
הבעיה שזה כבר לא כל כך תלוי בו. זאת אשתו.
המכשפה.
זאת שגוזלת לו ת'זמן שהוא היה אמור להעביר בטלפונים על המיועדת שלי, וטוענת לבעלות חוקית על זמן איכות איתו.
אז כן, נראה לי שאני יכול להבין אותך.
אנחנו נושמים את הקושי הזה, אוכלים אותו כל יום כל היום ובכלל, פתאום כל מה שאנחנו עושים, כל הדברים החשובים באמת, נהיו מדברים חשובים לכשעצמם, מטרות ראויות, לאמצעים להעביר את הזמן כדי לא לחשוב על זה...
ואז מגיע יום שישי, ותמיד יש שם במוסף של 'מקור ראשון' את כל הזוגות הטריים שנרשמו לרבנות
ואתה תופס ת'ראש וישר ממלמל בשקט:
שיהיה להם באמת בהצלחה כי למה להיות חזיר, ואז...הלב שלך, לוקח עניבה וחליפת שלושה חלקים, מורח את השיער שלו בטונה ג'יל ומתחיל לשחק אותה א-לה פרקליטי אל איי, הנתבע כמובן הוא הריבונו של עולם:
'אממ...לא יודע, אלוקים יקר, באמת שלא, אבל זה רק אני והלב שלי, או שכרגע ראינו פה איזה מיליון חמש מאות אלף ושש זוגות שזה עתה נרשמו ברבנות? הא?'
מה יש לך להגיד להגנתך?
כי אם זה בדיחה או משהו, אז אנחנו באמת אוהבים לצחוק אבל...זה? הדבר הזה?
זה פשוט לא מצחיק!!!
ממש לא!
בחייאת, מבין כל הזוגות האלו, אל תגיד לי שלא יכולת לסדר לי מישהי? מה יש, כולם בסדר? לכולם הגיע הזמן ורק איתי יש לך בעיות?
ובכלל, אתה לא תצא פארש, נו מה, שאתה לא תזמין על הפגישה הראשונה את המדוייטת שלך?
רק שפתאום אתה מסתכל לתוך הארנק שלך ובמקום שטרות עם הפייס של שי עגנון מרוח עליהם, מופיע לך מנהל הבנק עם פרצוף של תשעה באב שמזכיר לך שהגיע הזמן לעבור ממילשייק וקצפת עם אייריש למים מהברז...
תשתי...זה עליי.
והנה, עברה הפגישה, דווקא באמת היה כיף ואתה לאט לאט מתחיל לחשוב שאולי זה
צעד קטן לרווק שבך, אבל צעד גדול בדרך לחופה עד שמסתבר שעוד מישהו או יותר נכון מישהי משתמשת ובצורה מאוד יפה בפסוק:
''כי לא מחשבותך מחשבותי ולא דרכיך דרכי'
נאום ג. דייט כושל מס' בלה בלה..
אבל למה? הלב שלך לא מסכים, מה ניסגר איתך? כל כך נהנו?
'כן כן נכון...אבל יש לי תחושה...'
יש לך מה?
'תחושה נו, אתה יודע...זה לא נראה לי...'
הא, הבנתי, יש לך תחושה.
טוב, אם יש לך תחושה אז...
וכל פעם אתה מבטיח לעצמך שבדייט הבא, אתה הולך להתעכב על התחושות שלה, ל פ נ י הנודלס שהזמנת לה,
ככה לפחות תוכל לחזור הביתה כמו בן אדם כי ישארו לך לפחות איזה חמש שקל וחצי לאוטובוס...כושר כושר אבל שאמא שלה תלך ברגל 4 קילומטר ב2 בלילה.
תראי, חשבתי על זה, על מה שכתבת שכבר אין לך כוח ו...נראה לי, זאת אומרת, אני מקווה שאת מבינה שאני באמת מבין אותך.
רווק, רווקה, הסירה היא פחות או יותר אותה סירה.
אבל הבנתי גם מאיפה זה מתחיל בכלל, למה אנחנו מרגישים ככה, מותשים לגמרי, בלי כוחות, סופרים את מלאי האנרגיה שלנו ומפוררים אותו לגרגרים קטנים, בוחנים בקפידה על מי אנחנו הולכים להוציא אותם.
למה אנחנו עושים את זה?
בגלל שבאיזה שהוא שלב, במקום שניגש לדייטים האלו מנקודה יהודית, אנחנו ניגשים אליהם מתוך מבחן התוצאה.
נכון, זה טבעי לגמרי, לגיטימי, אנושי, כי כמה אפשר לחכות, ואנחנו באמת מפוצצים במטענים של אהבה, כל כך רוצים לתת, אבל שורה תחתונה זה פשוט עולה לנו יותר מידי.
חשבת פעם באמת על מהות התפילה?
על כל עניין עבודת הלב הזו?
הרי זה מטורף, זה אמור להיות לנו הרבה יותר קשה, פי כמה מאשר כל הדייטים האלו.
כי מזה תפילה, אותה עבודה שהלב אם לא...דייט עם הריבונו של עולם?
כמה פעמים, אנחנו באמת ביקשנו, התפללנו, והרגשנו שהדייט שלנו, הקב"ה, פשוט לא משדר איתנו באותו הראש.
לפעמים נראה שהוא בכלל לא מקשיב לנו, פעמים בכלל לא מבין אותנו, לפעמים אנחנו בכלל חושבים שאנחנו מדברים לעצמינו...
וככה, כל יום, שלוש פעמים, אנחנו צריכים להביא את הלב שלנו לדייט הזה.
לפגישה עם הקב"ה, עם הריבונו של עולם.
כמה דייטים כבר היו לך?
לעומת זאת כמה תפילות כבר התפללת בחיים שלך?
אלא מה, לתפילה אנחנו לא ניגשים מתוך מבחן התוצאה...עצם התפילה, עצם החיבור עם הקב"ה, עצם החוויה הזו בה אנחנו מתייחדים עם המלך, עם אבא שלנו, זה זה הדבר לכשעצמו.
אנחנו אומרים כל בוקר, ממש לפני התפילה:
הריני מכוון מעתה על כל פרט ופרט...לשם יחוד קודשא בריך הוא...
פרט ופרט כלומר, גם הדייט הזה, גם הרצון הזה להתחתן כבר, הוא גם חלק מעבודת ה' שלי, שלך, של כל מי שעדיין לא התחתן.
ובדיוק כמו התפילה, וכמו כל דבר אחר שקשור בעבודת ה', גם כאן, אנחנו צריכים לדעת שעצם היציאה, עצם ההשתדלות שלנו, לשמוע מחדש, לצחוק מחדש, לנסות לבוא לדייט עם כמה שיותר כוחות (כי זה לא בדיוק שיווק נכון אם אתה מגיע לדייט שלך כבוי לגמרי או מותש...) גם כאן עצם ההשתדלות היא היא הדבר. סה טו.
מה היא או הוא יחשבו אחר כך?
מאוד מעניין אותנו. אנחנו לא טכנוקרטים ואם היא בכלל מצאה חן או שהוא נראה מתאים לחלום שלך, ברור שהלב שלנו ירצה שהדברים יסתדרו בסוף בצורה מסויימת, אבל שורה תחתונה, זה לא אמור לפגוע בכוחות שלנו.
כי מזה העייפות הנפשית הזו שאת מדברת עליה אם לא אכזבה?
כמו כל דבר בחיים גם כאן, ברגע שאנחנו מוציאים יותר כוחות ממה שאנחנו מקבלים, ברור שמלאי כוחות הנפש שלנו יתמסמס לאט לאט.
אבל אם מראש תגדירי לעצמך את הצפיות בצורה שונה, אמונית, נכונה, שמסתכלת על הדברים כמו שאנחנו אמורים להסתכל עליהם, ממילא גם לא תתאכזבי כל כך .
למה? אבל הנה, עובדה שזה לא הצליח והדייט שלי סתם שרף לי עוד ערב?
אז זהוא. שלא!
זה לא שנשרף לך עוד ערב אלא שהתקרבת בעוד ערב, למיועד שלך, לאמיתי שלך!
תמיד כשאנחנו רואים איך הזמן עובר, טס...ואנחנו עדיין מוצאים את עצמנו מספרים שיחות נפש ל....כרית שלנו, ישר אנחנו נאכלים בתחושת בזבוז...מסתכלים אחורה ובא לנו להקיא.
כמה יציאות, כמה אנרגיה, כמה בזבזנו...ועל מה???
על כמה ( וכמה..) אנשים שמי בכלל זוכר איך קוראים להם בכלל?
אבל זו תפיסה שגויה! לא נכונה!
כל פעם שאת רואה זוג שעובר מולך, מסתכלת על השילוב של הכיסוי ראש שלה...רואה איך שהיא מוליכה את העגלה, נמרחת על בעלה (אם יש להם בן קופיף עם פרצוף מעוך כנראה שהוא החבר שלי...) וישר הלב שלך מקבל מכה חשמלית...דקירה כזו, חדה, קצרה אבל מורגשת היטב, כל הרגשה כזו לא הולכת לאוויר...
ה כ ו ל נאסף.
ואני רוצה באמת לשאול אותך, אם הקב"ה היה פונה אלייך ואומר לך:
'טוב טוב, יודעת מה? נשבר לי. באמת.
לא, כמה אני יכול לראות אותך בוכה? לא מרוצה, מבואסת, בדיכאון? לא יכול יותר..
רוצה להתחתן? מחר אני סוגר לך וורט...איך זה?'
את רוצה להגיד לי שלא תגידי לו:
'רגע רגע...בוא נרגיע טיפה...אני רוצה להתחתן אבל..אתה יודע, ריבונו של עולם יקר, חשוב לי גם לדעת מי זה יהיה?'...
'מישהו טוב...יהיה בסדר...יאללה, מחר וורט!' האפי ??
'רגע רגע..תעצרי אותו 'מזה מישהו בסדר? היי, אנחנו מדברים כאן על החיים שלי, על האדם שאני אמורה להתעורר לידו בבוקר...זה לא עובד ככה...'
'נו...תקשיבי...את לחוצה נכון? נמאס לך כבר?
אז זה לא מי שרציתי להביא לך מלכחתחילה, מישהו משורש נשמך, שיתאים לך בול, אבל ממש בול, אלא מישהו אחר...נו מה, עכשיו תתחילי להיות קטנונית?'.
'מה? מזה? אממ...אנחנו מדברים כאן על בעלי...ו...אני ממש לא חושבת שלרצות את זה שיתאים לי ויתאים לי בול...זה ייחשב לקטנוני...'
'טוב, שגעת אותי לגמרי! יופי, עכשיו קיבלתי כאב ראש, באמת תודה'...יגיד לך הקב"ה ויעשה הפסקת אקמול או אטוויל, מה שהולך שם בשמיים
'תחליטי...את רוצה לקבל עכשיו מישהו שיהיה פייסדר..רק...לא 100 אחוז מתאים לך..או לתת לי לעבוד עליו בשקט וברגע שאני אחליט שזה הרגע...אז להתחתן?...'
לא יודע מה איתך, אבל אני הייתי אומר לו:
'יודע מה, אבאל'ה, אם אתה אומר שאתה עובד על זה...קח כמה זמן שאתה רוצה...רק תדאג שבסוף אני אקבל אותה בדיוק כמו שחלמתי...אם כל התוספות...'.
וממה הקב"ה מכין את בעלך?
אז יש לו שם, בשמיים, כספת גדולה שבא מוטמנים כל הדמעות שלך
ולידה יש עוד כספת שרשום עליה 'דקירות לב קטנות' ולידה עוד אחת:
'דקירות לב גדולות'..ועוד כספת של 'אנחות' וכספת של בכי ו'נשבר לי מהכול'..
הוא לוקח מהכול, מערבב טוב טוב, את כל החומרים הללו, ומהם הוא מכין את בעלך אי"ה...
ואז...מתי שתתחנתי כבר בעז"ה, תיזכרי בכל הרגעים האלו
שהיית לבד
וכל כך כאב לך וגם תוכלי להעריך את זה יותר. הרבה יותר ממישהי שישר קיבלה את מה שהיא רצתה ולא היה לה זמן להתבשל קצת בכאב של עצמה...
נו, אז למה בכל זאת זה נראה לנו כל כך קשה?
כי אנחנו פשוט לא מפשיטים לנו את הדברים.
לא עובדים על הדימיון, לא מדברים ללב שלנו.
לדעת שיש ריבונו של עולם, ויש השגחה, ושהוא משגיח עלייך יום יום כל היום
ושהכאב שלך? והדקירות האלו בלב? זה הוא....הוא שם..איתך...
לדעת את זה בשכל זה מאוד יופי טופי אבל כשאת רואה את החברה הנשואה שלך באה מולך...זה נהיה כבר לא כוחות...
כי החברה חיה, מוחשית, עומדת מולך, והצבע של כיסוי הראש שלה כל כך בוהק...וזוהר..ומתאים...(או לא..נשמה טובה שכמותך..) אבל ההכרה בקב"ה, התבונות על ההשגחה שלו, אלו נכון לעכשיו רק מילים..
מה עושים?
מתחילים לחיות את הדברים...להפשיט אותם.
באמת לחשוב על איך עכשיו מכינים לי את הבעל...אופים לי אותו...ואיך אני מצולמת במצלמות של 7/24 כל הזמן, און ליין ...
כתוב ש'לב מלכים ושרים ביד ה'
מלכים לאו דווקא כפשוטו, אלא כל אדם שאנחנו נמצאים מולו והוא הוא עכשיו בבחינת המלך שלנו כביכול.
זה יכול להיות הבוס בעבודה, או המורה, או המפקד או ....הדייט שלנו
שמצא חן בעינינו ואנחנו עושים הכול בשביל להרשים אותו.
באים אומרים לנו:
לב מלכים ושרים ביד ה'...הדייט שלך, זה שאת מנסה למצוא חן בעיניו...הלב שלו ביד ה'!
אז בשביל מה כל המשחקים האלו?
בשביל ההשתדלות...ויחד עם זה הניסיון שלנו הוא לדעת שלמרות שאתמול בערב דפקנו חתיכת שואו..היינו במיטבנו והדייט ממש אבל ממש נדלק...למרות זאת מי שבסוף ייקבע מי כן או מי לא...זה הקב"ה...והמעשים שלנו.
והכי חשוב:
זה נראה לי משפט כל כך חזק ובאמת מי אני שאני אבוא ואחלק ציונים ל'חפץ חיים' שאמר:
להתפלל לקב"ה, זה בוודאי שאפשר...לתת עצות לקב"ה, זה כבר לא צריך!'
כן, הוא רואה, ושומע, ומרגיש, וחי ונושם אותנו...ויודע בדיוק מה אנחנו אוהבים...
הוא גם חי את כל החלומות שלנו...
כי ככה זה כשאוהבים.
הוא עושה את זה אבל אנחנו?
מה איתנו?
צאי ותנסי לעשות את שלך:
לתת את כל הכוחות שלך כל פעם מחדש ותזכרי...כל מאמץ כזה, כל התחלה חדשה, היא רק המשך
המשך ההתקרבות שלך לבעלך.

רק טוב,בשורות טובות ואלול חי ונושם

אבינועם
avinoam811@gmail.com