החטופי והאמונה

בס"ד
שלום רב,

יש מקום לשאלות, יש מקום לטענות. אלה המחשבות שלך ואלה הרגשות שלך, אין סיבה להכחיש או להסתיר, אין בכך כל בעיה אמונית. הקב"ה אמיתי וחפץ לשמוע דברי אמת. בתלמוד הירושלמי נאמר (מגילה, פרק ג, הלכה ז): "אמר רבי יצחק בר לעזר יודעין הן הנביאין שא-לוהן אמיתי ואינן מחניפין לו".

עם זאת אני מציע לך להקשיב לעצמך היטב, נראה לי שהשאלות שלך מבטאות מצוקה רגשית, תגובה על קושי קיומי שהאירועים האחרונים מעוררים אצלך.
השאלה שלך אודות הצדק וכו' היתה חייבת להתעורר במלוא חריפותה כבר לפני שנים. כיצד אפשר להתמודד עם השואה מבלי שהשאלה הזאת תכה בכל עוצמתה? בשואה, במשך שנים הושפלו עד עפר מליוני יהודים, נרצחו בכל יום אלפי יהודים. אמונתו של יהודי לא יכולה להשאר אותה אמונה לאחר השואה, או לאחר שלמד על השואה.

יש סיבה נוספת לתחושה שאת לא מבטאת מצוקה אישית, את כותבת: "אני ממשיכה לקיים את המצוות אך עם המון פחד ושאלות".
את מזכירה פחד(!)
הפחד לא קשור לשאלת צדיק ורע לו.

הפחד כן קשור לחוסר הבטחון שמעיק עלינו - לדאגה שלנו לעצמנו ולקרובים אלינו - נראה לי שזו המצוקה שלך.
השאלה שלך מבטאת חרדה נוראית. חשבת פעם, או רצית לחשוב שהאמונה מקנה בטחון בחיים, עתה התאכזבת, חוסר הבטחון מפחיד ומאיים עליך.

ביטאת זאת בפסוק שצטטת: ""חונה מלאך ה´ סביב ליראיו ויחלצם" - הפסוק הזה כבר לא משכנע אותך, את מודאגת ומפחדת.
יש תשובה לשאלות הללו. תשובה עתיקה ואמתית - אבל תשובה קשה שדורשת מאמץ רוחני גדול כדי שהיא תקל עלינו.
התשובה היא שכל יתרונות האמונה הם ברוח, רק ברוח ולא בחומר - לא בגוף ולא ברכוש.
הבטחון המלא שמוקנה למאמינים הוא בטחון רוחני - נשמתי.
הפסוק אומר זאת בפרוש, את לא הבנת אותו:
חונה מלאך ד' סביב ליראיו - מלאך ד' אלו לא חיילים שמצילים מחטיפה ורציחה.
מלאך ד' זו נשמתו של אדם שמאמין במהות הרוחנית של קיומו.
מלאך ד' הזה, האמונה הזאת שייכת ליראי ד'.
אמונה זו מחלצת אותם מכל פחד - הם לא חוששים מחטיפה ורציחה, מכל פגיעה בגופם שהרי העקר הוא הנשמה.
זה בטחון עצום וגדול שיש למאמין - הידיעה הברורה שעקר החיים היא הרוח ואותה אין איש יכול לקחת מאתנו.
את הלימוד הזה לומד כל איש ישראל מרבי עקיבא. שעה שהרומאים הרשעים נטלו את חייו באכזריות הוא לא שאל: 'זו תורה וזה שכרה' אלא אמר - כל ימי הייתי מתאוה מתי יבוא לידי ואקימנה: "בכל נפשך" - אפילו נוטל את נשמתך.