הברכה על לחמניות ''מתוקות''

הגמרא ברכות (מב.) אמרה שעל "פת הבאה בכיסנין" אין מברכין המוציא וכן כתב מרן השו"ע (קס"ח, ו') "פת הבאה בכיסנין מברך עליו בורא מיני מזונות ולאחריו ברכה אחת מעין שלוש". ומרה פת הבאה בכיסנין? מרן הביא כמה דעות: 'שת הבאה בכיסנין, יש מפרשים... ויש אומרים שהיא עסה שערב בה דבש או שומן או חלב או מיני תבלין ואפאה והוא שיהיה טעם תערבת המי פרות או התבלין נכר בעסה" (שם ס"ז).

ועל דבריו כתב מור"ם ז"ל: "ויש אומרים שזה נקרא פת גמור אלא אם כן יש בהם הרבה תבלין או דבש כמיני מתיקה שקורין לעקי"ך שכמעט הדבש והתבלין הם עקר וכן נוהגים". ועין בבית יוסף שהביא מחלקת בדבר, ומה שהביא כמה פרושים ל"פת הבאה בכיסנין" הרי זה משום ספק ברכות להקל (כפי שהסביר בבית יוסף). ואף על פי שמור"ם והב"ח חלקו על כך, אין לנו אלא דברי מר"ן שמיני מאפה שטעם תערבת המי פרות או התבלין נכר בעסה הם בגדר 'שת הבאה בכיסנין" ואין לברך עליה אלא בורא מיני מזונות. אך כמובן כפי שהוסיף שם מרין (ס"ו) "ואם אכל ממנו - פת הבאה בכיסנין - שיעור שאחרים רגילים לקבוע עליו, אף על פי שהוא לא שבע ממנו מברך עליו המוציא וברכת המזון'. ועין לג"ע ותפארתנו רבנו יוסף חיים בעל הבן איש חי (בא"ח פנחס או י"ט ואות כ') שכתב: קביעות סעודה הוא ע"ד דרהם, והוא כ230- גרם.
ולפיכך, חלות מתוקות וכן לחמניות שנכר בהן טעם המתיקות אפילו מעט, אנו מברכים עליהם מזונות. אבל האשכנזים נוטלים ידים ומברכים על לחמניות אלו המוציא וברכת המזון, כי מתיקות זו לדעת הרמ"א היא לחם גמור.

ואף על פי שמשמע מלשון הב"י שכתב "אלא שלא קבעו חכמים לברך המוציא וג' ברכות אפלו בכזית אלא בלחם שדרך בני אדם לקבוע עליו, דהיינו עסה שנלושה במים לבד בלי שום תערבת, אבל כל שיש בה שום תערבת או מי פרות או מתבלין, כיון שאין דרך בני אדם לקבוע סעודתן עליו - לא חייבוהו לברך המוציא וגי ברכות אלא אם כן אכל שיעור שדרך בני אדם לקבוע עליו, והוא שיהא טעם התערבת נכר בעסה דומיא דעירב בה תבלין שטעמם בעסה וזה נראה עקר". ולכאורה משמע שאם היום יקבעו אכילה על לחמניות או חלה מתוקה קצת ויאכלו ממנה באופן רגיל הוי כלחם ממש. אולם זה דחוק ובפרט בענין ספק ברכות להקל, ואדרבה, כיון שמביאים לחמניות מתוקות דוקא בסעודות גדולות בכדי לפטרן מנט"י וברהמ"ז, משמע שדרך בני אדם לקבוע אכילת פת דווקא בלחם שנלוש מקמח ומים לבד.

ובענין לחם משנה, כיון שזו מחלקת וספיקא דרבנן לכן יכול לצרף כחלה שניה ולברך המוציא על רגילה. (ועיין להחיד"א ביוסף אומץ מ"ח "ושאלי ציון" סי" ז') בצרוף הסברות שהביאו, אף על פי שאינן להלכה. מכל מקום לענין צרוף - מועיל. ונראה לי שבשעת הדחק שיש לו פת רגילה ולא שלימה ושתי לחמניות מתוקות, יאחוז את שלשתן ויברך המוציא ויבצע מהלחם ממש.


לסכום:

א. לחמניות מתוקות - אם נכר טעם המתיקות מברכין עליהן "בורא מיני מזונות" ולבסוף מעין שלוש - למנהג הספרדים.

ב. לאשכנזים - לחמניות אלו הם פת גמור ומברכין עליהן המוציא וברכת המזון.

ג. לא טוב עושים המגישים בסעודות לחמניות "מתוקות" אלו כיון שהם מכשילים את האשכנזים בדבר.

ד. למנהגנו אם אכל שיעור של קביעות סעודה, דהיינו כ230- גרם, נוטל ידיו ומברך המוציא וברכת המזון.

ה. נתן לצרף חלה או לחמניה מתוקה ללחם משנה ויבצעו מהחלה הרגילה.

ו. אם יש לפניו פרוסת לחם ושתי לחמניות מתוקות, יאחז את שלשתן ויברך המוציא ויטעם מהלחם.