שאלה
שלום רב,
יש דיי סתירה ביהדות בכל הקשור למידת הענווה
אחד עומר, שענווה היא להכיר במעלות שלי אך לדעת שזה מהשם יתברך.
ומצד אחד, שענווה היא תכלית ההתבטלות שאני עפר ואפר.
ואלה הטענות שלי:
1. האם התורה מחנכת לביטול האישיות, ואם לא, מדוע אנחנו שומעים על אנשים שהתבטלו עד כדי ביזונות מטורפים, איפה הם עצמם, הרי צריך לדעת את מקומנו..זה נכון שבאנו מהעפר..אבל כאילו להיות שפל זה כפירה, ולא צדיקות, ואני יסביר למה..
השם נתן בי נשמה שחצובה מכיסא הכבוד, ויתרה מזו, אני עצמי צלם אלוקים, אז מדוע שאני ישפיל ויתן לאחרים לרמוס אותי בטענה שזו 'צדיקות' ואני דיי מתרעם על כל מיני סיפורי 'חסידיות' על כל מיני 'חסידים' שעשו עליהם 'קטנים' והוא הרגיש בזה נוח..אתה פוגע בערכך כיהודי, כתכלית מסוימת,כנזיר הבריאה,כצלם אלוקים, נכון שיש מושג של להמעיט את עצמי והצנע לכת..אבל זה בכלל שטות גמורה.
אז רציתי לדעת מהיא באמת ענווה, להיות שפל,לשאוף להתבטלות גמורה או להכיר את מקומי ואת המעלות שלי ומה קיבלתי ובמקביל לדעת שזה מהשם ולא אני עשיתי את החיל הזה. זה שני טענות ששמעתי משני רבנים גדולים בישראל ..
על כל פנים,להשפיל את עצמי,ולהתבונן ברע זאת לא צדיקות!
תשובה
בס"ד
שלום רב,
אני מסכים עם דבריך, לכן גם אצטט מהם, הענווה כפי שאתה אומר היא בדיוק "להכיר את מקומי ואת המעלות שלי ומה קיבלתי, ובמקביל לדעת שזה מהשם ולא אני עשיתי את החיל הזה".
אוסיף לכך עוד שלש הערות:
א. היסוד העמוק של הענווה, היא תכונת "ההשתוות". פרושה התעלמות מוחלטת ממה שאחרים חושבים עלי, לא להשוות עצמי לאחרים ולא להתיחס לעצמי לעומת האחר.
ב. אני ממליץ לך לקרוא את "מעשה בחכם ותם" של רבי נחמן. הוא מציג שם את דמותו של התם כמי שמבטא את הענווה, והדמות הזאת זוכה בסופו של דבר לכבוד רב, זה לא סותר את הענווה.
ג. הרמב"ם בשמונה פרקים קובע בדיוק כדבריך. בקצה אחד הגאווה, ההפך שלה הוא שפלות רוח. כדבריך, הרמב"ם מציג את שפלות הרוח כמידה קיצונית שאינה ראויה. הענווה נמצאת באמצע. ענווה אינה השפלה אלא הערכה עצמית שנותנת מקום מכובד גם לכל אחד אחר.
אפשר שהתאורים שקראת על אלו שהשפילו עצמם, לא באו לבטא את המידה הראויה אלא את תהליך התיקון שהם עוברים: כדי לשבור את הגאווה שלהם הם מביאים עצמם למצבים של השפלה אבל בסוף הדרך גם הם מבינים שהענווה אינה השפלה.