האם עדיין ללכת להסדר ?

שלום וברכה
קודם להתייחסות לדבריך אני מבקש לומר דבר מה על המילים. אנו בני התורה מייחסים חשיבות מרובה למילים, ומחוייבים לדייק בהן, כדי לעמוד על דבר ד' "מדבר שקר תרחק" וממצוות רבות הנוגעות לדיבור. כיוון שכך צריך לדבר במדויק.
הביטוי "הסתה מחרידה" אינו ביטוי מדויק. נעשו דברים לא הגונים ונאמרו מילים קשות, אולם את הביטוי הסתה מחרידה צריך לשמור למקומות בהם באמת יש הסתה מחרידה.
המסלול אינו יכול להיגמר במחי יד של "אותם אנשים". הוא חלק מחוקי מדינת ישראל.
איני מכיר דמות מרכזית אחת שאמרה שהוא "מיותר". יש מתח גדול בין הצבא לבינינו, והיו מגדי"ם ומחטי"ם שביקשו שלא יישלחו להם בינשי"ם, אבל מכאן ועד לומר שאנחנו מיותרים המרחק רב.
איני מכיר את ההתרפסות עליה אתה מדבר, ואני לא מבקש טובות מאף אחד ואיני מרגיש שום צורך להתנצל.

אני מבקש להדגיש כי דבריי על חובת הדיוק במילים אינם דברי סנגוריה על הצבא (אף שיש לומר גם דברים מסוימים על כך), אלא נובעים הן ממצוות התורה לדייק במילים והן מהפרקטיקה – לשון חריפה נשחקת, ולמעשה משיגה את ההפך המוחלט.

תשובתי לשתי שאלותיך היא זהה: אנחנו הולכים ל"הסדר" בשל העובדה שאנו מחויבים לשתי מצוות ענקיות בהקשר זה – תלמוד תורה ושרות צבאי שהוא גם חובה מוסרית עמוקה שלא לתת לאחינו לצאת מלחמה ולשבת בישיבותינו. לא מצאנו דרך טובה יותר לאופטימיזצייה של שתי חובות אלה. ניתן לשפר פה ושם וכדו', אולם הרעיון היסודי של המסלול הוא הדרך הטובה ביותר להביא את שתי החובות לידי ביטוי. מכאן, שלא זו בלבד שאין אנו מתנצלים על כך, אלא שמחים בעוז על דרכנו, והיינו רוצים כי הצבא כולו יתנהל כך. חלק ממה שאנו מחסירים בימי שרות אנו משלימים במוטיבציה, בנכונות עמוקה, ברוח לחימה, ביושר, בשרות מילואים ארוך טווח, ובכך אנו מצמצמים ככל יכולתנו את הפגיעה בצבא.
על כן, אין שום שינוי ביחסנו העקרוני למסלול ההסדר, והוא מהווה את המסלול המרכזי של שילוב תלמוד תורה והצמחת תלמידי חכמים ושידרת לומדי התורה באומה עם חובת השרות הצבאי.

כל טוב