האם חייבים להוכיח את החוטא?

שלום!

המצווה להוכיח כתובה בספר ויקרא (י"ט, י"ז): "לא תשנא את אחיך בלבבך, הוכח תוכיח את עמיתך ולא תישא עליו חטא".

אז איך מוכיחים?
1) [חבר ] - "את עמיתך" - לפני שמוכיחים נשים לב שאנחנו רואים את המוכח כעמית, כלומר חבר. לא נוכיח בהרגשה שאנו משני עברי המתרס, אני הצודק והעליון שבא להראות לטועה הרשע את חטאו. וכמו שדרשו בחסידות את הפסוק (משלי ט, ח): "אַל תּוֹכַח לֵץ פֶּן יִשְׂנָאֶךָּ, הוֹכַח לְחָכָם וְיֶאֱהָבֶךָּ" - אל תוכיח בהרגשה שהאדם לפניך הוא לץ, אז התוכחה לא תועיל והוא רק ישנא אותך. אלא תוכיח באופן שאתה בטוח שהאדם לפניך הוא חכם - ואז הוא יאהב אותך.

2) [באופן מכובד ] - "ולא תשא עליו חטא" - מפרש רש"י: "לא תלבין את פניו ברבים". לא נבייש את המוכח ולא נטיח בו האשמות וצעקות, אלא כלשון הרמב"ם: "צריך להוכיחו בינו לבין עצמו (ביחידות), וידבר לו בנחת ובלשון רכה ויודיעו שאינו אומר לו אלא לטובתו להביאו לחיי העולם הבא".
וכך מצינו ביוסף שכאשר התוודע לאחיו וידע שזו תהיה מעין תוכחה אליהם על שמכרוהו - ביקש שיוציאו כל איש מלפניו, ולא היה איש עימו בהתוודעו אל אחיו, כדי שלא יתביישו.

3) [תוכחה המועילה ] - אמרו חכמינו (יבמות סה:): "כשם שמצווה לומר דבר הנשמע - כך מצווה שלא לומר דבר שאינו נשמע", ולכן אסרו לומר דבר שאינו נשמע. ולמעלה מופרטים פרטי הדין בשו"ע או"ח סימן תר"ח סעיף ב, שם נתבאר שבדבר שאינו מפורש בפסוקי התורה (אפילו שהוא נלמד ממנה) אין מוכיחים כשיש חשש שהמוכח לא יקבל, ובדבר המפורש בתורה מוכיחים רק פעם אחת כאשר יש חשש שהשומע לא יקבל. ונראה שאם ברור לגמרי שהשומע לא יקבל - אין להוכיח כלל.
ובגמרא (ערכין טז:) כבר אמרו רבי טרפון ורבי עקיבא: "תמיהני אם יש בדור הזה שמקבל תוכחה. אם אמר לו 'טול קיסם מבין שיניך' אמר לו 'טול קורה מבין עיניך'".

4) אדם שלא יודע איך להוכיח באופן הנכון, שאינו יודע להשתמש במילים נכונות ורכות שיתקבלו הדברים - פטור, שהוא בגדר אנוס (כך זכיתי לשמוע מהרב אבינר שליט"א). וכן יש בגמרא (שם) שאמר רבי אלעזר בן עזריה: "תמיהני אם יש בדור הזה שיודע להוכיח".

5) אין שום קשר בין מצוות תוכחה לבין פנייה לרשויות.

[למעשה: ] רק מי שיודע שהוא יכול להוכיח באהבה ובאופן שדבריו יהיו נשמעים - מצווה עליו להוכיח. בכל מקרה אחר - יש להמנע מכך.

כל טוב!