שאלה
לכבוד הרב שלום רב!
בשעת התפילה דמעותי לרוב זולגות, לעיתים מתוך התרגשות של הודיה והכרה במקום,ברוך הוא, לעיתים מתוך ציפיה לישועת עמ"י, צער השכינה או ציפיה לישועה אישית שגם כן תגרום לישועה כללית ולעיתים מתוך חרטה על חטאי וחטאי עמ"י תוך תחושת כפיות טובה כנגד חסדיו יתברך.
באמצעות הדמעות של התפילה הללו אני מצליחה לרומם את נשמתי ולהתעלות וכן להרגיש את קרבת האלוקים במיטבה- כמו שרק היא יכולה להטיב.
רציתי לשאול האם זה בריא לנפשי,במיוחד לאור העובדה שהבכי הזה נובע מעמקי נשמתי.
לפעמים אם נוצר מצב שאני לא בוכה על צער השכינה או צער פרטי למרות שאני כן מכוונת על כך באמירת הברכות, אני מרגישה כאילו פחות התכוונתי , כאילו שהתפילךה פחות היתה ממעמקים וכן לעיתים בשעת התפילה עצמה אני עושה מעין מאמץ כדי לבכות מתוך רצון להראות לה' שהנני באמת חפצה בתשועת ארצו עמו וכן תשועה אישית לגבי ניסיונותיי הפרטיים, רציתי לשאול אם עליי לשנות את ההתאמצות הזאת, האם היא בריאה לנפשי,למרות שאני יודעת שאם אני מתאמצת ומצליחה שזה יהיה ממעמקים בסופו של דבר אני כן מרגישה את קרבת האלוקים מאחר ש"קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת"...
אשמח לקבל תשובה, תודה רבה!ה' יברכך.
תשובה
שלום
החיד"א כתב שתפילה בדמעות מעומק הלב, נכנסת בכל שערי השמיים, ואין דבר העומד בפניה.
אמנם, הדמעות צריכות לנבוע מהנפש הבריאה.
יש להקפיד שיהיה בנפשך איזון בריא בין שמחה ורגש לבין שכל ותכנון. ראשך יגיע השמימה, אך רגלייך בארץ.
לצורך שמירת האיזון, תוקנו 'פסוקי דזמרה', אשר גורמים לנפש להתרומם בצורה הדרגתית מחיי היום יום לרוממות התפילה ועבודת הלב (ע"פ זהר).
דוקא חסידים הראשונים, שודאי תפילתם היתה מלאה ברגש קדוש, היו שוהים הרבה לפני תפילתם, על מנת שלא לשבור את הכלים, להשאר עם רגליים על הקרקע גם כשבוכים ומתרגשים.
עוד איזון חשוב- העיסוק בכלל (ארץ ישראל, עם ישראל), צריך לבוא בהרמוניה עם העיסוק בחייך הפרטיים, ולא על חשבונם.
כדאי ללמוד במקביל לתפילה את ספר אורחות צדיקים, המחנך לאיזון במידות הנפש הפרטית.
המשיכי בדרכך הטובה