שאלה
אני לא יודעת מה לעשות-אני בדיכאון עמוק מאוד,דוד שלי נפטר ועוד לפני זה הייתי בדיכאון קל וביחד זה התעצם מאוד..אני מרגשה מידי פעם קצת יותר טוב,אבל אני רועדת,מרגישה ניתוק מוחלט וכאב פיזי ונפשי..אני לוקחת אפילו משהו שאמור לעזור אבל זה לא ממש עוזר,אני מרגישה שאני לא מצליחה לחשוב בצורה ריאלית והגיונית,וכל מי שמכיר אותי-בתור בחורה חכמה,מצחיקה וחייכנית אומר שזה לא אני..הכל עולה ויורד אבל אני מרגישה לפעמים שכבר לא יהיה טוב לעולם למרות שכל לילה אני הולכת לישון בתקווה שזה יעבור מחר..האם זה הגיוני שאני מרגישה ככה?האם יש דרך להרגיש משמעותית יותר?למה אנחנו חיים בעולם הזה?האם אלוקים שומע אותנו-אני ממש לא מרגישה שהוא פה...האם הכל תלוי בי..?אם אני אפסיק לדכא תעצמי או שיש שזה לא רק אני..?למה אנשים מרגישים פחד-האם זה מעיד על חוסר אמונה..?ויש לי סיירות לשירות הלאומי מחר,אני כ"כ רוצה שהם יראו את האמיתית-היוזמת,המצחיקה והחייכנית..מה לעשות כדי שאני אשכח מהכל עד מחר..?אני לא בטוחה שאתה הבנאדם המתאים לשאול אותו את זה אבל אני ממש לא מרגישה את ה',לפעמים אני בטוחה שהוא לא פה..וגם כטוב לי וכשאני מתפללת אין לי חיבור רגשי עם ריבונו של עולם..מה מביא אותי להרגיש ככה?אשמח לתשובה מהירה..שבוע טוב!
תשובה
בס"ד
שלום רב,
את מתארת בדיוק מצב של דיכאון.
דכאון זה כמו משקפי שמש על הנפש - הכל נראה שחור: החיים והחברה, גם האמונה והקשר עם ד' נראים רחוקים ומייאשים.
לכן הפתרון האמיתי הוא למצוא את הדרך לסלק את המבט השחור והקודר - 'להחליף משקפיים'.
פתרון אמיתי ונכון לבעיה שלך יש רק אחד: לקבל טיפול מקצועי. לפגוש פסיכולוגית או מטפלת באמנות, במוזיקה וכד'
לשם כך צריך אומץ אבל זה כדאי מפני שכך לא בורחים מבעיה אלא מתמודדים אתה ופותרים אותה באמת.
אם יש לך קשר טוב עם הוריך (ואין להם דעות קדומות נגד טיפול רגשי) הכי טוב לשתף אותם.
את יכולה גם לפנות לרופא המשפחה בקופת חולים. או ליועצת בבית הספר. הם ימצאו לך את הכתובת לטיפול.
בהצלחה!