גאווה או ענווה מזויפת

בס"ד
שלום רב,

הגאוה לא נמצאת במה שאת עושה בפועל, אלא בכוונה שיש בתוך ליבך כאשר את עושה דברים.
אם את אומרת לעצמך: "אני רוצה לתרום מהידע שלי, מהכשרונות שלי למען הכלל" זוהי פעולה שכולה ענווה.
אם את אומרת לעצמך: "עכשיו כולם ידעו כמה אני חכמה..." זוהי פעולה שכולה גאווה.

יש כאלה שנראים צנועים אבל ליבם מלא גאווה והם גאים, יש כאלה שנראים גאים אבל ליבם מלא ענווה והם צנועים.
הגמרא (סוטה מט:) קובעת: "משמת רבי בטלה ענוה..." אומר שם רב יוסף: "לא תיתני ענוה דאיכא אנא" איך אתה קובע שאין ענווה הרי אני נמצא!
משפט כזה נראה לנו גאווה מופרזת – אבל אם מי שאומר זאת לא מתכוון להגיד שהוא שווה יותר מאחרים אלא לציין זאת כעובדה. זה לא סותר ענווה.

אם לא תשיבי לשאלות בכיתה ותרגישי נורא צנועה, תפלי בפח של היצר הרע שממלא אותנו בענווה מזויפת. מפני שבתוך תוכך תתגאי על כך שאת כל כך צנועה...

אל תפרשי מן הציבור. תשיבי לשאלות ותשתתפי בכיתה. אל תתבלטי מדי ואל תצטנעי מדי. כשאין מי שיודע תשיבי ותשמחי על התרומה שאת תורמת לכיתה. כשיש גם אחרות שיודעות תצביעי כמו כולן.

ברור שבנסיבות כאלו אנחנו מרגישים גאווה. כל הצלחה מיוחדת מעוררת גאווה, זה טבעי, אנחנו לא מושלמים ויש בנו גאווה. אבל אם נהיה מודעים לכך, נוכל להרגיע את הגאווה (עד כמה שאפשר) נאמר לעצמנו שלהיות חכם זה לא הכל וכו' נשתדל לצמצם את הגאווה ולא לתת לה להשתלט עלינו.