שאלה
שלום לרב,
אני חוזר בתשובה ולאחרונה התחלתי לקרא ספר על התמודדות יהודים שומרי מצוות במהלך השואה. נדהמתי לגלות כיצד יהודים מסרו נפשם על מצוות דאורייתא ואף על מצוות דרבנן.
ועלתה בי תמיהה, למה גם בשעה כה קשה בחרו יהודים לסכן עצמם בקיום מצווה שהיא לא מהתורה?
ובאופן כללי מדוע אנו היהודים מחשיבים את מצוות החכמים כמו מצוות דאורייתא? האין הם אמורים להיות פחות מהם?
ועוד למה ממשיכים לקיים מצוות דרבנן שכבר לא כ"כ שייכות לזמן הזמן הזה כמו איסור רפואה משום שחיקת סממנים וכאלה?
אשמח שתחזק אותי
-גלבוע-
תשובה
שלום!
שאלת שאלה נפלאה.
רבי אלחנן וסרמן הי"ד, בספרו "קובץ שיעורים" (ח"ב, קונטרס דברי סופרים) מסביר את שורש החיוב שלנו במצוות דרבנן, בכך שנתברר לנו שזהו רצון ה'. למרות שלא כתוב במפורש בתורה מצוות אלה, ברור שרצון הוא הוא שנקיים אותם, לפיכך נתן כח ביד החכמים לגלות לנו אותם (אמנם, מאחר והתורה טרחה לפרט ולהקדיש פסוקים למצוות דאורייתא ואילו את מצוות דרבנן היא השאירה להשמיע לנו בידי חכמים - יש להם קולא מסוימת, לדוגמא במקום ספק).
הוא מסביר שם דבר נפלא. לכאורה בלעם הוא דוגמא למופת ליראת שמים. הוא מכריז בפה מלא: "אִם יִתֶּן לִי בָלָק מְלֹא בֵיתוֹ כֶּסֶף וְזָהָב לֹא אוּכַל לַעֲבֹר אֶת פִּי ה' אֱלֹהָי לַעֲשׂוֹת קְטַנָּה אוֹ גְדוֹלָה". הוא יוצא רק כשהוא מקבל אישור מה'. למה אם כן בלעם נחשב לרשע שאין לו חלק לעולם הבא?
התשובה לכך היא שאמנם בלעם שמר את המצוות הכתובות, את "פי ה'". אבל הוא לא שמר את "רצון ה'". הרי היה ברור לו שרצון ה' הוא לא לקלל את עם ישראל, שה' בחר בו מכל העמים ואוהב ומחבב אותו.
ניתן להוסיף על דברי ה"קובץ שיעורים" שהניגוד לבלעם נמצא מיד אחר כך. פינחס רואה את זמרי בועל נכרית, והרי ההלכה היא שאין עונש בכך. אמנם "קנאים פוגעים בו", אולם זו "הלכה שאין מורין". לפינחס ברור מה רצון ה', ובמסירות נפש (שהרי על פי הדין היה מותר לזמרי להרוג את פנחס כהגנה עצמית, מדין "רודף") הולך ומקיים את רצון ה'.
בעצם כשאנחנו מקפידים לקיים גם את מצוות דרבנן - אנחנו מראים דבר עצום. אנחנו לא מקיימים את המצוות רק בתור קיום יבש של החוקים הכתובים. אנחנו אוהבים את ה' וחפצים בעשיית רצונו, ולכן אפילו אם זה לא מפורש בפסוקים - אנחנו רוצים להדבק ברצונו ואפילו להרחיב את המצווה ולעשות לנו גדרות שלא נעבור עליה, כל זה מאהבה ורצון לעשות נחת רוח לבוראנו!
ולשון כזאת מצאנו בגמרא שאומרת: "חביבין דברי סופרים יותר מיינה של תורה".
גם צריך להבין שדברי חכמים אינם רק גדר שמא האדם יתקרב לעבירה, אלא חכמים מגלים לנו שבעצם יש גם בדבר הקרוב לעבירה איזה טעם ומעט חטא.
וכך כותב הרב קוק (מוסר אביך א', ה'):
"ענין סייגות (=גדרות ההרחקה) התורה אינו מצד עצם ההבאה לעבירה, רק שכמו שהעבירה רעה בענינה כמו-כן כל העניינים שמקושרים בה בקשר עילה ועלול (=גורם וסיבה) רעים בעניינם וכדאי לפרוש מהם מאד".
יש פעמים שנראה שהטעם שנתנו חז"ל לא קיים כיום, אך מקובלנו שכשחז"ל גזרו גזירה היתה להם בזה סיבה חיצונית וסיבה פנימית, והם גילו לנו רק את הסיבה החיצונית. לכן אף שנראה שהסיבה החיצונית לא שייכת כיום - משום הסיבה הפנימית עדיין צריך להמשיך לקיים את הגזירה.
כל טוב!!