אל תקברו אותי!

בס"ד

אני מסכים את דבריך. אין מקום לאמירות של יאוש. אין מקום לאמירות של חולשה. מי שאמר "אל תקברו אותי" התכוון לומר שאי אפשר להמשיך במחזוריות הזו של החיים שנהרגים ובוכים וממשיכים את סדר החיים. הוא לא רוצה שחייו יהיו חסרי משמעות. ובודאי לא מיתתו. והוא צודק.

האמת היא שהגאולה מתקדמת בכל המציאות הזו. זה נראה כאילו הכל עומד על מקומו אבל זה לא כך. זה ממש כמו גדילה של ילד או של צמח. כשאתה מסתכל עליו חמש או עשר דקות רצופות - אתה לא רואה כלום. בקושי רואים שינוי מיום ליום. אבל כשמסתכלים ברווחי זמן גדולים - רואים איך העץ צומח וגודל.
כך גם בגאולה. בכל יום ויום אנחנו מתקדמים. רק שזה לא נראה. אם תבחן את המציאות הרוחנית של עם ישראל היום ותשווה אותה למה שהיה לפני עשר שנים. תראה איך התבגרנו מאשליה כאילו ויתור על כל מה שהוא יהודי וישראלי יביא אותנו את חוף האושר. אנחנו כנראה צריכים להתנתק מכל האשליות לפני שנבוא אל ה' ונאמר לו "אבא - חזרנו הביתה". היום אנחנו בתהליך של לימוד והבנה והפנמה שאי אפשר להביא גאולה בלי ארץ ישראל. זה היה אחד הלימודים החשובים של עם ישראל וגם שלפרעה שחשבו הרבה פעמים לשכנע אתמשה להביא גאולה בתוך מצרים. לעבוד את ה' שם. בלי ארץ ישראל. כך חשבו גם כמה וכמה מנהיגי ישראל במדבר. אפשר בלי ארץ ישראל.
כך חשבו כמה ישראלים לפני קום המדינה. וכך חושבים עדין כמה מנהיגים בימינו - דתים או שאינם דתים - כי אפשר גאולה בלי ארץ ישראל או בלי ירושלים או בלי חלקים ממנה.

כל המעין בתור הלומד שאין גאולה בלי ארץ ישראל. זה חלק מרכזי בגאולה ובלי זה אין גאולה.
מיום ליום יותר אנשים מפנימים את ההבנה הזו. והתהליך ממשיך ועולה.

לכן האמירה הכואבת הזו של "אל תקברו אותי" היא חשובה כדי לומר שאנחנו לא מוכנים ללכת כצאן לטבח. ולא רוצים למות אפילו מות גיבורים. רוצים חיים. והמדינה שבידה הכח תפעיל אותו להגן עלינו.

הצעקה הזו ברורה = רק אנחנו רוצים שתבא מתוך אמונה!! לא מתוך יאוש ח"ו.