שאלה
שלום רב
יש לי שתי שאלות שלעניות דעתי הן קשורות זו לזו.
1. האם בן אדם שחונך מלידה לשנוא יהודים ואף להורגם, נחשב רשע? הרי מבחינתו זו מטרתו בעולם.
2. במחלוקות בין אנשים כל אחד בטוח שהוא צודק, למשל חרדי בטוח במאה אחוז שהוא צודק וציוני דתי בטוח שהוא צודק אז לכאורה שתיהן הדרכים הנכונות, ולמה להתווכח?
תודה
תשובה
שלום, מקווה ששלומך טוב.
שתי השאלות טובות מאד, ואשתדל בעז"ה לענות כפי יכולתי.
ברשותך, אחריף את השאלה הראשונה שלך עוד יותר:
לפני אלפי שנים, ירדו בני ישראל למצרים. בהתחלה כדי לקנות אוכל כי היה רעב בארץ, ואח"כ יעקב עצמו ירד גם כן, לשבת ליד יוסף בנו ששלט אז במצרים. ואז, קם מלך חדש על מצרים. הוא לא הכיר את יוסף, והתחיל להעביד את ישראל בפרך. בני ישראל עבדו במצרים 210 שנים עד שיצאו משם. הסיפור קשה. ישראל שישבו בארץ גושן, הפכו לעבדים בידי האימפריה המצרית שהתעללה בהם. אבל זה לא הסיפור המלא. הקב"ה, עוד הרבה שנים קודם לכן, אמר לאברהם אבינו בברית בין הבתרים: " ידוע תדע, כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם, ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה". ובהמשך הוא אומר לו, "וגם את הגוי אשר יעבודו, דן אנוכי". כלומר, הקב"ה מגלה לאברהם שבניו יהיו עבדים בארץ אחרת, ואת העם שיעביד אותם – יעניש. האם אין פה חוסר צדק? הרי הוא עצמו ציווה עליהם להעביד את ישראל, מדוע אם כן ידון ויעניש אותם אח"כ?
את השאלה הזו שואלים הפרשנים. אחת התשובות היא, שאמנם הקב"ה ציווה על האומה ככלל להעביד את ישראל בפרך. ועדיין, לכל אחד ואחד הייתה בחירה חופשית, להחליט אם לעשות את זה בעצמו. ומי שבחר שכן – אותו יעניש ה', כי הוא בחר בעצמו להיות שותף.
מכאן לשאלתך: מי שחונך מלידה לשנוא את ישראל ולהרוג בהם חלילה, יש בזה צד של אונס. הרי לזה הוא חונך. ועדיין, לכל אחד יש בחירה חופשית. כולם יכולים לשאול שאלות ולברר. כולם יכולים לגלות פתאום אחרת. מי שבוחר לשנוא את ישראל ולהרוג בהם חס ושלום – בהחלט נקרא רשע. מי ששותף לשנאה ולהרג בני אדם, וכל שכן אם הם יהודים קדושים – הוא פעיל בצד הרשע. בפנימיות התורה כתוב, שצד ימין הוא הצד של החסד, של הטוב, ואילו צד שמאל הוא צד של דין. שנאה ורצח הם ודאי פעולות של דין ורשע, ולכן גם מי שנולד לתוך זה, ובחר לתת לזה יד – הוא רשע.
ולשאלתך השנייה: הבאת כדוגמא את החרדי והדתי הלאומי. אבל אם ניקח את החילוני והדתי, גם כאן שני הצדדים צודקים? והערבי והיהודי? והנוצרי והיהודי?
לא כל שתי דעות שמתווכחות, בהכרח צודקות שתיהן. אמנם זה נכון שכל אחד בטוח שהוא צודק, אבל זה שהוא בטוח, לא הופך אותו לצודק. אז למה להתווכח?
א. באמת אין מצווה כזו... הציבור הדתי לאומי יכול ללמוד ולהיות חבר של הציבור החרדי, גם אם הם טועים. וכן להיפך. הציבור החרדי יכול ללמוד ולהיות חבר של הציבור הדתי לאומי, אף על פי שהם טועים בדברים אחרים.
ב. הוויכוח, יש בכוחו לשכנע צד אחד בטעותו, ולכן יש בו גם תועלת וסיבה.
ג. גם אם אין סיכוי לשכנע את אחד מן הצדדים בטעותו, הוויכוח מחדד לכל צד את דעתו שלו, וחידוד וליבון הדברים, טוב וחשוב בפני עצמו.
ד. הרבה פעמים הוויכוח הוא גם כלי חינוכי. כאשר הילדים רואים את ראשי הציבור שלהם מתווכחים עם דעה אחרת, הם יכולים להסיק מסקנות באשר לנושאים החשובים, עליהם הם רואים שנלחמים.
ה. בתקופת חורבן הבית, נענשו על כך שהחכמים שישבו בסעודה "לא מיחו" בבר קמצא. כלומר, עצם הוויכוח יש בו ערך וחשיבות של מחאה. מי שאדיש לחוסר צדק או לטעויות קשות, זו בעיה. והמחאה מעוררת. ציבורית ואישית.
הציבור הדתי לאומי והחרדי מתווכחים על החינוך והערכים שרוצים להנחיל לדורות הבאים. הציבור החרדי (לפחות חלק ממנו) מתמקד בעיקר בתורה הקדושה, ולא רואה כל כך ערך בציונות ובמדינה. לעומת זאת, הציבור הדתי לאומי, שם הרבה דגש על "תורת חיים". תורה, יחד עם לאומיות. קיום מצוות, יחד עם ציונות, צבא ומדינה. הוויכוח כאן אולי גם מנסה לשכנע, אבל בעיקר בא לחנך, לחדד, למחות לעיתים, ולפעמים הוא באמת מיותר.
מאחל לך ולכולנו, שנזכה לעשות את האבחנה החשובה בין טוב לרע. וכמו שכתוב "אוהבי ה' – שנאו רע"! אי אפשר להיות בוער לטוב, בלי לשנוא את הרע. מי שלא שונא את הרע – כנראה שגם הטוב משובש... אחרת היה שונא את הרוע בכל לב. ושנזכה גם כן להתווכח ולדון, לחדד ולחנך כראוי, אבל לראות לנגד עינינו את התפילה של רבי אלימלך מליז'ענסק: "אדרבה, תן בליבנו, שנראה כל אחד במעלת חברנו, ולא חסרונם".
בהצלחה רבה!
ישראל