שאלה
כבוד הרב,
שלום רב.
אמי נפטרה בבוקר / לקראת צהרי שבת שעברה, ל' באב. מאז אני מרגיש כאילו אני אחראי לאסון הנורא הזה, כיוון שלעתים היה בינינו ויכוח שהוביל לשמירת טינה או למחשבה לא טובה. אציין שבמעשיי הייתי לצידה (לא מספיק לטעמי) וסייעתי בליווי מדי פעם כדי שלא תמעד (היתה מדי פעם נופלת וגם שברה את היד), יושב איתה כדי שתאכל, קונה עבורה תרופות וכו'. האם יכול להיות שאני חלילה גרמתי לדבר הנורא הזה לקרות? האם חטאיי שלי עלולים היו להזיק לה? אני מתייסר מאז לא מעט
תשובה
בס"ד
שלום וברכה
תחילה אנחמך בנחמת ציון וירושלים ולא תוסיפו לדאבה עוד.
תמיד יש ויכוחים בין הורים ובנים, כל שני אנשים שחיים זמן מה כשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהם שונות, ועל כן תמיד יהיו ויכוחים בין קרובים, שהרי אם הרחוקים מאתנו אין לנו קשר אמיתי. ברור שאבא ואמא רוצים תמיד בטובת הבן או הבת, הנכד או הנכדים. בייחוד האמא היהודיה עליה אומר הנביא "כאיש אשר אמו תנחמנו" למרות שכל ילד נולד בעצב ובקושי רב, ופעמים האמהות מסתכנות בלידה, אבל אם הכל האמא תמיד אוהבת את בנה. "התשכח אשה...מרחם פרי בטנה", אין מצב שאמא לא תאהב את פרי בטנה. עם כל המחלוקות והדעות השונות אין כאהבת אם לבנה. על כן כל הדברים הללו אינם נחשבים כלל (בדרך כלל) ואינם מפריעים לקשר הישיר והעמוק שבין האם והבן/בת. כבר הגמ' אומרת שלכבוד אב ואם אמיתי יכול להגיע רק יתום, מכיוון שהוא לא פוגש את אביו ואמו, אבל כל בן יש לו לפעמים מעידות ולפעמים יש חוסר הבנה, אבל אין מיעוט אהבה. על כן נראה מתוך מכתבך שאתה השתדלת בכבוד אם, ואי"ה זכויותיך יעמדו לך לאורך ימים, שתזכה לגדל משפחה על פי הדרך שאמך הקנתה לך, וכן תקנה אתה דרך זו לבניך בנותיך.
שנה טובה
יהודה הלוי עמיחי
מכון התורה והארץ