לעבוד את ה' כשקשה - ולמצוא חברות

שלום יקרה.

אני קוראת את שאלתך וכואבת איתך יחד את הקושי ואת הלבד. את התחושה הלא נעימה הזו, שאין לך חברות שיהיו שותפות לדרך, שיאהבו, שישמחו יחד איתך, שישתחררו יחד איתך ויכנסו איתך לשיח פנימי.

קודם כל, רוצה לומר לך שהרבה מאתנו במהלך החיים חווים מקום של לבד, תחושה שלא באמת אני רצוי או שייך, אין לי מקום, אין לי חברה אמתית. כמו כן, תחושה קשה מול הקב"ה, 'אני מרגישה שאתה לא מוליך אותי בדרכים טובות, שאתה לא איתי'. החוויה של זה מולידה מקום מצמיח, מגדל, מברר ומעצים את העצמיות. תתני לעצמך לחוש את התסכול והכאב.

בחיים שלנו יש קשר הדוק בין שלושה דברים, דמייני משולש ושימי בכל קודקוד מישהו: הקב"ה - אני – האנשים שסביבי. כשלא טוב לי באחד מהם, אני צריכה להסתובב בין המשולש, להניח יד על המקום האמתי שבו לא טוב לי, המקום האמתי באופן אוטומטי משליך על שאר המקומות. לרוב, המקום האמתי יהיה 'אני'. כשלא טוב לי עם עצמי, יהיה לי קשה נק' בחברה או שיהיה לי קשה לעבוד את ה'.

נגעת בשאלתך בשני מקומות, תחושת הלבד והחוסר בחברות טובה, אמתית ומחזקת בעבודת ה'. ובנוסף, תחושה שה' מקשה עלי בחיים ולכן, קשה לי לעבוד אותו. בואי ניגע בנקודות אחת אחת.

הקב"ה - כספומט

יש לנו בחיים כמה אפשרויות להביט על רבש"ע.

מבט ראשון, הקב"ה הביא אותי לעולם והוא ידאג לי שיהיה טוב. אם אין לי טוב אז אני מאשים את הקב"ה, כי הוא יוצר את המציאות הזו. המבט הזה, מעמיד את ה'אני' במרכז, למה? כי אני בטוחה שאני יודעת מה טוב לי. ואני בטוחה שה' חייב לי. (באיזשהו מקום אני מעליו, חלילה..) מבט שני אומר, הקב"ה הביא אותי לכאן והוא יודע הכי טוב מה נכון ומדויק לי, גם אם לפעמים אני לא רואה את זה. המבט הזה, מעמיד את הקב"ה במרכז, כי אני בטוחה שהוא טוב ומיטיב, ואני בעמדת ענווה- אני רואה פיפס קטן מכל התמונה השלמה.

בחיים, אנחנו כל הזמן במן ריקוד ועבודה פנימית בין שני המבטים. רוצים לחיות את המבט השני אבל שוב מוצאים את עצמנו במבט הראשון. חושבים שאנחנו יודעים בדיוק מה טוב לנו, מה נכון ומה מדויק. אנחנו בטוחים בעצמנו מה אנחנו צריכים, ומתוסכלים מזה שבפועל, במציאות דברים שרצינו לא קורים.

אני חושבת שבזמן שיש התנגשות במציאות בין הרצון שלי למצוי- למה שה' מזמן, אז זה קשה לחיות את זה. אבל חשוב לזכור ולשנן שזו האמת. א. הקב"ה טוב ומיטיב ואוהב כל אחד ממנו ודואג. ב. הקב"ה לא חייב לנו כלום ו ג. אנחנו לא מבינים יותר משאנחנו כן מבינים.

כשהרב הבר זצ"ל היה מונשם, במצב אנוש (למקרה שלא מכירה, הרב הבר הקים עמותה של תורמי כליה, איש חסד עצום ונדיר ונפטר מקורונה.) שמעתי הקלטה של אשתו. בהקלטה היא מסבירה שלפעמים אנחנו חושבים שהקב"ה הוא כספומט. 'תיתן לי, תביא לי ואם לא אז אולי אתה לא באמת טוב, אולי אתה לא כזה גדול, אולי נפסיק לעבוד אותך'. ואז היא אומרת שהאמת היא שהקב"ה לא חייב לנו כלום. הקב"ה הוא אבא. לפעמים לילד לא טוב שוקולד, זה מזיק אז הוא לא מביא לו. להבדיל יקירה.

עבודת ה' שלנו אינה נמדדת רק בזמנים שטוב לנו בהם, בזמנים שאנחנו מרגישים אור ובהירות. עבודת ה' שלנו נמדדת וקיימת גם בזמנים שבהם קשה לנו. גם בזמנים שאנחנו מרגישים שאנחנו הולכים לבד ולא מבינים מה עשינו שזה מה שמגיע לנו. בנוסף, עבודת ה' היא משהו פנימי שנבנה ביני ובין הקב"ה.

מה שחזק הוא, דווקא במצבים שכואב לנו וחשוך וקשה, כל כך עושה טוב "ליפול אל זרועותיו של אב הרחמן". לדבר, לשתף בכאב, לבקש שיהיה טוב, לבקש להרגיש אותו איתנו. הכאב הוא זמן שיכול להביא אותנו לעבודת ה' מיוחדת. הרבה יותר קשה להתמודד עם הדברים בלי אמונה, בלי תפילה.

בנוסף, אנחנו צריכים לזכור לעמוד בענווה. אנחנו רואים עד הקיר אבל הקב"ה רואה את התמונה הכוללת. אנחנו רואים פיפס קטן מהדרך שלנו, פיפס קטן מהמציאות ובכל זאת ישר בטוחים שאנחנו מבינים. והקב"ה מזכיר לנו פעם אחר פעם כמה אנחנו קטנים, כמה אנחנו לא יודעים וכמה מכל טוב אפשר לגדול. ויהיה טוב! הוא יגיע.

האני הפנימי והחברה

חשוב שאשאל את עצמי, מאיפה אני מחפשת הערכה עצמית? מהחוץ לפנים- מהחברה, מהמשפחה, או מהפנים לפנים- בתוכי. בטח ובטח שאנחנו אנשים שצריכים אהבה, להיות אוהבים ושיאהבו אותנו אבל, אנחנו צריכים לשים לב שאנחנו בונים בתוכנו מקום שמחובר לעצמנו. מקום שבו אני מעריכה את עצמי לא כי 'מה יאמרו עלי' או 'מה יגידו' אלא, כי ככה אני מאמינה שזה נכון לפעול. לדוגמא, צניעות, אברר לעצמי איך אני מאמינה שנכון ללכת. ההחלטה שאקבל היא תהיה בגלל בירור עצמי והחלטה עצמית, וכך גם ההערכה, אני יעריך את עצמי שאני הולכת כך כי אני יודעת שזה לפי ההלכה, כי אני נאמנה לגוף שלי ועוד.

זאת אומרת, חשוב להיות בחברה שמקרבת לקב"ה, ואפילו מאד! אבל צריך לשים לב שלא החברה היא מה שמנהלת לי את איך אני אלך, מה אני אחשוב ועוד. בנוסף, החברה היא לא המדד שלי להערכה העצמית שלי כלפי עצמי.

בנוסף, מה שקודם לחברות טובה, זה המבט שלי על עצמי. טוב שנאמין בעצמנו, 'שווה להיות חברה שלי', 'אני בן אדם אכותי'. אחרי שיש לנו את המבט על עצמנו בעין יפה ואוהבת אז ממילא, מקום החברות יותר ייפתח.

ממליצה לך,

1. לשבת עם עצמך ולכתוב 5-10 נקודות אור שבך. תכונות שאת מעריכה בך, שאת שמחה בהם ורואה בהם אור מיוחד. טוב ממש לשנן אותם לעצמנו. לעמוד מול המראה ולומר את הטוב שבי.

2. תפילה לחברות. ר' נחמן מביא בכתביו לכתוב תפילות קצרות. ממליצה לך לכתוב במילים שלך, תפילה ובקשה לקב"ה שיעזור לך למצוא חברות טובה שתשמח אותך. תפרטי ותכתבי מהלב, ותעשי לך את זה לתפילה.

3. לפנות לדמות גדולה שמכירה אותך טוב. תתייעצי ותשתפי אותה בנקודת קושי הזו עם החברה, בכאב, ברצון. איך נכון ליצור קשר טוב, מה החברה שטובה לי.

נשמה,

מתפללת איתך שתרגישי איך ה' מרעיף עלייך טוב, שתמצאי חברות טובה ומשמעותית.

ותמצאי בך אור וטוב, בטוחה שיש בך הרבה!

אנחנו פה תמיד בשבילך.

יהודית