מתרחקת מהיהדות בגלל מה שדתיים עושים, וזה מבאס!

"ברגע שהבנת איזו מכפות הרגליים היא כף הרגל הימנית, כבר אין לך הרבה התלבטויות מי מהן היא הכף השמאלית ואז נותרה הבעיה באיזו מהן להתחיל לצעוד." (פו הדוב).

שואלת יקרה,

השאלה שלך מסובכת ברמה מדהימה, ובו זמנית פשוטה ברמה מדהימה. את רוצה את הטוב שבדת. את לא רוצה את הרע שבה. ועכשיו נשאר רק להחליט באיזו רגל לצעוד.

בואי ננסה לעשות סדר במה שהבנתי מהשאלה שלך:

רגל שמאל – מה שרע בדת: דורשת מאמץ ועבודה נפשית קשה, את לא רואה את עצמך מתקדמת בלימוד תורה והלכות, ויש לך אנטי רגשי אל הדת ואל האנשים שמייצגים אותה. מרגיש לך שיש התעסקות מוגזמת בפרטים והמון המון ביקורת ושיפוטיות כלפי מי שנמצא בעולם הדתי והוא לא "צדיק גמור" (כלומר כולם).

רגל ימין – מה שטוב בדת: את מאמינה, יש בך רצון לחיות את התורה בצורה פשוטה, בא לך להישאר דתייה, ובא לך לשמור מצוות בסיסיות לפחות.

אני רוצה להתחיל בחדשות הרעות, ומשם נתקדם לטובות. את מתארת מצב שבו הנפש שלך תלושה, לא פה ולא שם. בגלל שאת מכירה את הטוב שבכל אחת מההחלטות, את לא מסוגלת להחליט. המאבק הזה, הוא לא בין שני אנשים שונים אלא בין שני חלקים בתוך הנפש שלך. לבחור מסלול אחד לא ישתיק את הקול השני. פגשתי אנשים שבחרו להישאר דתיים בלי לפתור את המאבק הזה בתוכם, והם עוד תלושים. פגשתי גם לא מעט דתיים לשעבר שנשארו תלושים, רגל פה רגל שם. עדיין מתגעגעים למה שהם אהבו בעולם הדתי. אם שלווה את מבקשת, אם שלום פנימי את מבקשת, אין לך ברירה אלא לעשות שלום בין שני חלקי הנפש שלך.

אבל איך עושים דבר כזה? איך אפשר לעשות שלום בין החלק בך שסולד מכל דוס שאומר דבר תורה לבין החלק בך שמאמין ורוצה להישאר דתייה? נשמע בלתי אפשרי בהתחלה. באמת. אבל בכמה שלבים זה יכול להיות אפשרי. אחרי שתעשי שלום בתוכך תוכלי לבחור את אחד הכיוונים או שילוב כלשהו שלהם ולהיות שלמה עם עצמך. זה המסע שלך ורק את תדעי איך הוא יהיה. אני יכול רק לשתף אותך בכמה שלבים שאני עברתי במסע הזה:

1. נסי להפריד בין התורה לבין הדתיים. הרבה מהדעות שלנו לגבי העולם הדתי, לטוב ולרע, נובעות ממה שראינו מסביבנו כשגדלנו. אם גדלנו בחברה מאוד קפדנית וביקורתית, כנראה נחשוב את זה על הדת. ולהפך, אם גדלנו כדתיים בחברה מאוד "זורמת" ופשוטה, נחשוב שהדת כזאת. והאמת היא שלא זה ולא זה מאפיין של הדת. אפשר להיות חילוני ולהיות ביקורתי ושופט על דברים קטנים (הילדה שלי לא מספיק מקובלת/חכמה/מתאמצת/יפה/רזה/חברותית/מסודרת/עוזרת...). ואפשר להיות דתי כזה. אנשים הם אנשים. החדשות הטובות: את ילדה גדולה. גדולה מספיק כדי להחליט בעצמך מה החברה שאת בוחרת לחיות בתוכה. החלטה חשובה וראויה באמת. אבל תפרידי את ההחלטה הזו מהשאלה הדתית.

2. נסי להפריד בין הזלזול שלך לבין ההחלטה השכלית. את מתארת שעולה בך איזו התנגדות נפשית לא רציונלית לדת. לא הייתי מתעלם מהרגש הזה. יש סיבה שהוא שם. אני מציע לך להקשיב לו קשב רב, ולהבין מאיפה הוא בא ומה הוא רוצה לומר. את יכולה ללמוד ממנו. אבל אני לא ממליץ לקבל החלטות על פיו. כי מאוד נשמע מהתיאור שלך שהוא מכליל. אם את מרגישה את ההתנגדות כלפי כל אדם וסיטואציה דתית, גם אם תמימה כמו אדם תמים שרק ניסה לומר דבר תורה, זה אומר שהקול הזה לקח משהו מסויים שמפריע לך בדת, (או מישהו דתי מסויים שאת כועסת עליו?), והכליל אותו על כל מה שקשור לדת. סטיגמות זו לא דרך מבטיחה לקבלת החלטות משמעותיות.

3. חבקי את המרד שלך ותבררי מאיפה הוא מגיע. מרד, הוא דבר טוב. לפעמים הוא אפילו דבר קדוש. השאלה מכמה עמוק הוא מגיע.

לדעתי יש 3 סיבות מרכזיות לעזוב את עולם התורה: הנפש, השכל, והנשמה.

נתחיל בשכל: יש מי שעושה בירורים שכליים עמוקים, משווה את אריסטו לרמב"ם, את ניטשה עם הכוזרי. יש מי שמסתכל בכללי על הדתיים ושואל את עצמו אם באמת נראה לו שככה אלוקים רצה שאנשים יחיו. יש כאלה שפשוט תופסים את התורה בתורה ילדותית, ואז היא נראית להם קצת ילדותית. כך או אחרת, הם הלכו אחרי השכל. והוא הוביל אותם החוצה.

הסוג השני זה אלו שהלכו אחרי הנפש. הנפש חייה פה, בעולם הזה. היא קמה ונופלת, נאבקת ונמשכת, נגררת ומתגברת. וזה קשה. קשה לא להיגרר אחרי החברים. קשה לא להיגרר אחרי התקשורת והפלאפון והרחוב. קשה לא להיגרר אחרי הדמיונות של מה שקורה "שם בחוץ". קשה להחזיק את עצמנו מול כל הפיתויים של 2022. קשה לא להיכנס לתסכול מהמאבק המתיש והאינסופי. אז יש כאלה שפורשים. פשוט קשה להם עם זה, אמת או לא, נכון או לא.

ויש את הסוג השלישי, זה שמחולל את המהפכות הכי גדולות ובכל זאת הכי פחות מדברים עליו. זה שהכפירה שלו מגיעה מהנשמה. כשאני אומר נשמה אני מתכוון לחלק הכי עמוק ואמיתי באישיות, זה שלוחש כל הזמן באוזן את הכמיהה לרדוף אחרי השליחות שלנו. אחרי הטוב הכי גדול.

הנשמות האלה, כשהן הגיעו לכאן, לפני מאה שנים, והתחילו לגשש בכיוון הנכון, גילו שהתורה קצת מתעכבת. הן גילו שהתורה עוד לא יודעת איך לקחת אחריות על צבא וממשלה, על ארץ וכלכלה ומשטרה ומערכת משפט. היא עדיין בגלות, עסוקה בהלכות הפרט. בהלכות בית המדרש. הרבנים שלהם אמרו להם: ללכת לצבא? זה לא מתאים לבחור דתי. שב תלמד. להפריח את השממה? זה מתאים לחילוניים. תפתח עו דף גמרא. הנשמות עמדו מול בחירה בלתי אפשרית: מצד אחד עמדה השליחות שלהם, הנשמה שלהם, הנאמנות לקול של ריבונו של עולם שבתוך ליבם. מהצד השני עמדה הנאמנות לעולם התורה. חלק הלכו ימינה, חלק הלכו שמאלה. כל צד קרע חלקים מהנשמה שלו בבחירה שלו. אבל הם היו חייבים לבחור. והם בחרו.

עד שהגיעו פורצי הדרך. קמו אנשים, כל אחד בתחומו, שלא הסכימו לבחור, והכריחו את עולם התורה לקחת אחריות על מה שפעם, לפני הגלות, היה שלו. אנשים שאיחדו בין התורה לצבא, בין המדינה לתורה, בין ההשכלה לתורה, בין חלוציות לתורה. אל תגידו לי "לא נהגנו". תגידו לי איך ריבונו של עולם ביקש בתורה שנתייחס לזה. המהפכה שלהם היתה גדולה כל כך עד שהיום אנחנו נגחך אם מישהו יטען שהוא רוצה להיות דתי אבל זה לא מסתדר לו עם שירות קרבי (או קריירה, או מגורים בארץ ישראל). עד כאן הרבה מכירים את הסיפור.

מה שלדעתי הרבה אנשים מפספסים זה שהסיפור הזה לא נגמר. תהליך הגאולה נמשך וכוחות חיים נוספים ממשיכים להתעורר. הדורות הקודמים הספיקו כבר לברר את עולמות המוזיקה (את זוכרת שפעם בכל עולם המוזיקה היו שלושה יוצרים דתיים שאף חילוני לא שמע עליהם?), האומנות, ותרבות הפנאי. וזה ממשיך. הילדים של היום מבררים כוחות חיים עוצמתיים מאוד, מסובכים מאוד, וקדושים מאוד: מיניות, פתיחות, גלובליות, שוויון, דיגיטליות, ועוד הרבה דברים שאנחנו בקושי שמענו עליהם. והם מרגישים בנפשם שזה מהותי ואי אפשר לוותר על זה. והם לא רואים מצב שהתורה תיקח על הנושא הזה אחריות, ותכיר בו כחלק מהחיים הטבעיים של עם קדוש בארצו. והם נאלצים לבחור. והם בוחרים.

תחשבי על זה – משהו בך מסתכל על מה שאת רואה מסביבך וזועק בקול – זו לא הדרך שלי. יש משהו שחסר. איזו נקודת מבט בריאה יותר, רעננה יותר על החיים ועל התורה שחסרה. איזה חלק בך צועק את זה?

את לא מוכנה להשלים עם המצב הקיים, ועכשיו את צריכה לבחור: לנטוש או לתקן. או – לסלול דרך חדשה בעצמך. הדרך החדשה הזו יכולה להיות חילונות שלוקחת את הטוב של הדת, והיא יכולה להיות דתיות שלוקחת את הטוב של החילונות. אבל בשתי האופציות – זה לא יהיה קל.

4. תשתחררי מחשיבה של "שחור – לבן". כולנו יודעים שאין דתי שמקיים את כל המצוות ואין חילוני שלא קיים מימיו אפילו מצווה אחת. כולנו נמצאים איפושהו על הספקטרום. זו תופעה מאוד חדשה ומאוד מוזרה שיהודים חושבים שהם צריכים "להחליט" האם הם 100% דתיים או 100% חילוניים. את לא חייבת לזרום עם זה. את אפילו רמזת שאת מקווה שיש דרך לאמץ כמה מצוות שאת מתחברת אליהם ולעזוב את מה שלא. (ואגב, יש דבר כזה, אבל לא קוראים לזה חילונים. קוראים לזה מסורתיים. וזה רוב עם ישראל היום). רק המלצה אחת יש לי אלייך – אם את הולכת על מסלול כזה, מה שאת מחליטה לקחת על עצמך, תקחי על עצמך. תהיי מחוייבת לזה. זו רצינות חשובה גם לחיים וגם לעצמך.

5. תקשיבי. למי? לעצמך. יש בך 2 קולות, תני להם לדבר אחד עם השני ולהקשיב אחד לשני. (בלי שיפוטיות ואנטי). מאוד מאוד סביר שעל 99% מהנושאים הם מסכימים. על האחוז האחרון, אפשר לחשוב איך מעמיקים ומוצאים דרך שנכונה לשניהם. וככה תוכלי להשכין שלום בתוכך.

לסיכום – פשוט להחליט כנראה לא יביא לך שלווה לנפש. את צריכה לחשוב איך את לוקחת את הטוב שבדתיות, ולא לוקחת את הרע שבה. לחשוב איך את לוקחת את הטוב שבחילונות, אבל לא לוקחת את הרע שבה, ואז תוכלי לחיות בשלום עם השאיפות שלך.

בהצלחה!

נתנאל