סיימתי שרות - והעולם נראה מלחיץ! איך מתמודדים?

שלום מירי.

ראשית, נתעכב לרגע על משהו שאת מציינת בפתיחה, והוא בכלל לא מובן מאליו: סיימת בסיפוק שנת שירות! עבור רבות וטובות זה לא כ"כ פשוט לעבור דרך משמעותית כזאת בגיל כל כך צעיר. זו סיבה למסיבה ולחגיגה, ומראה שיש לך עוצמות ויכולות משמעותיות. עם הנתונים האלה אנחנו יכולים לגשת למצב שאת מתארת ולבחון איך אפשר להתמודד איתו.

עליות ומורדות הם דבר טבעי, גם בעבודת השם, וגם ברגשות. גם בנעורים וגם בבגרות. יש דרך לעבוד על "להרגיש טוב יותר", אבל זה לא פתרון קסם. תמיד יהיו קצת מורדות. החוכמה היא לקבל את זה, וללמוד לעבור את המורדות הללו באופן כמה שיותר נוח. לכל אחד יש את הדברים שעוזרים לו כשהוא קצת "למטה": לאחת זה לצייר, אחרת מנגנת או כותבת שירים, השלישית מבלה עם חברות, וכו'. גם את יכולה להשקיע מחשבה בדברים שמתאימים לך, ועם הזמן תוכלי למצוא מה עובד בשבילך.

את צודקת שהעולם מורכב, וכמו בכל מהדורת חדשות – יש חדשות טובות וחדשות פחות טובות. המטרה שלנו היא לא להגיע לאיזון, או לטוב מוחלט, אלא להשיג את המטרות שאנחנו מציבים לעצמנו. כפי שאת עשית בשרות הלאומי: הגדרת מטרות ממוקדות, עבדת עליהן, סיגלת לעצמך הרגלים, מיומנויות ודרכי פעולה – והשגת את המטרה. אולי לא באופן שהוא 100% מושלם, אבל את מרוצה! זה בדיוק הכיוון: לא ללכת לאיבוד ב"עולם הרחב" אלא לדעת למקד: מה המטרות שלי כרגע, איך אני שואפת להגשים אותן, ואיך בדרך אני עושה עוד דברים שחשובים לי, ולא הולכת לאיבוד רק בתוך מטרה אחת. בסופו של דבר אין דרך אחת נכונה לעשות את זה. כל אחת מוצאת לעצמה את הדרך שלה, וזה חלק מהעניין.

יש פיתוי גדול להשוות בינינו לבין אנשים אחרים, אבל אין באמת מקום להשוות. את זו את והאחרות הן אחרות. ממש כמו השאלה מי אוהב אותנו יותר, אבא או אמא. התשובה היא ששניהם, אבל כל אחד בדרכו. במיוחד בעידן הפייסבוק, יש לפעמים פער בין השמחה הפנימית לשמחה שאנחנו משדרים החוצה. פייסבוק יוצר השוואה מעוותת בין שמחות של אנשים. המפתח הוא לא להשוות אלא להתרכז בעצמי: איפה אני שמחה, איפה לי חסר משהו, מה חשוב לי.

את פורשת בשאלה טווח רחב של דאגות: לימודים, פרנסה, ילדים... כדאי לזכור שלכל גיל יש את ההתמודדות שלו. לא הכל בא בבת אחת. הקב"ה מביא לנו בכל פעם את מה שנכון עבורנו באותו שלב, ואנחנו מצידנו יכולים להיעזר במי שאפשר כדי לעבור את זה בשמחה וברוגע.גם כשנולדנו לא התחלנו בתוך שבוע גם ללכת, גם לדבר וגם לספור עד 5. זה לקח קצת זמן... כך גם בבגרות. לאט לאט משתלטים על עוד משימה ומתארגנים להסתערות על עוד קושי. אבל הכל – בשלווה, בלי יותר מדי לחץ (טוב, אולי קצת... אבל לא כל הזמן), ועם הרבה תמיכה ממשפחה וחברות.

הנושא של התמיכה חשוב תמיד, אבל במיוחד סביב נפילות או רגעים קצת יותר חלשים. מאוד עוזר לדבר על עם אדם מתאים. חברה טובה, הורים, אחות גדולה, מדריכה וכו'. כשמדברים ומפרטים את הקושי ובוחנים אותו לעומק, לפעמים מגלים שבפועל יש דרכים טובות להתמודד איתו. אבל כשהוא אצלנו בראש הוא תופח למימדים גדולים ולא ברורים. האם יש לך מישהי לדבר איתה על זה? את גם מאוד מוזמנת לכתוב לנו ולפרט קצת יותר על הנפילות שלך. נשמח להקשיב ולנסות לעזור.

את כותבת על מישהי שעברה חוויה לא נעימה, ותוהה עד כמה היא תצליח "לעבור את זה". "לעבור" חוויה קשה אין פירושו לשכוח ממנה וכאילו שהיא לא קרתה, אלא לעבד אותה ולצמוח ממנה בלי להדחיק. וזו עבודה קשה אבל אפשרית. ב"ה יש היום המון אנשי מקצוע שמסייעים בכך. ובכל יום אנשים מצליחים להתגבר על דברים מאוד קשים. לפעמים גם האנשים שמלווים את אותם מתמודדים, ונחשפים לסיפורים ולקשיים שלהם, גם הם זקוקים לאוזן קשבת שתסייע להם לעבד את מה שראו ולהיבנות מזה במקום לחשוש ולהיות בחרדה מהדברים. למשל צוותים של צה"ל שיוצאים לסייע באזורים מוכי אסון בחו"ל, חוזרים עם סוג של טראומה, ומקבלים סיוע והדרכה איך לעבד את החוויה שלהם, למרות שהם אלה שבאו לעזור ולא אלה שנפגעו.

את מוזמנת לשתף אותנו בהרגשה שלך לנוכח הסיפור הזה ולפרט יותר, ובכלל לעשות יחד איתנו "חשבון" של השמחות ושל הדאגות שלך, לפרט הכל על הנייר (כלומר על המסך), ואנחנו נעזור לך לחשב ולהגיע לאיזון. מוכנה? אנחנו כאן כבר בכוננות עם המחשבון.

לסיכום: יש ספר עם שם מאוד חינני: "ברוכה הבאה לעולם, קטנה!". אנחנו יכולים לברך גם אותך בברכה הזאת, למרות שאת כבר נמצאת בעולם ה"אמיתי", ופועלת בו בהצלחה. בפנייה אלינו את מחפשת לשתף ולהתייעץ, וזה באמת עוזר מאוד. נשמח לעזור לך לחשוב יותר על הדברים, וגם למצוא דמויות בסביבה שלך שאיתן תוכלי לעבד פנים אל פנים את החוויות הפחות נעימות, וליהנות ביחד מאלו שכן.

מחכים לשמוע ממך.

בהצלחה רבה!