קשיים באמונה אחרי האולפנא ותחושת מועקה מהיהדות: האם הכל נובע מהחויבות?

שואלת יקרה.

נשמע שעברת דרך מסויימת בעבודת השם שלך עד היום, למדת במסגרות חינוך דתיות ועברת בירורים כלשהם. אבל לאחרונה את מרגישה שקצת חזרת אחורה, פתאום שכחת ואת כבר לא כל כך מבינה - בשביל מה כל זה…?

כשאנחנו נמצאים במסגרת דתית וסביבה דתית, שומעים וחשופים באופן יומיומי תכנים של אמונה, לומדים וחיים באווירה של יהדות, אמונה וקרבה לשם - האמונה הרבה יותר ברורה, ודאית ומורגשת לנו. לעומת זאת, ביומיום, כשאנחנו חיים את השגרה, ובמיוחד בתור אנשים בוגרים שנמצאים במסגרות מעורבות עם אנשים ששונים מאיתנו - לפעמים קצת שוכחים. אנחנו כל כך עסוקים בחיי החול, בלעשות, להספיק, לשרוד… הרבה פעמים גם הסביבה שלנו פתאום שונה מאיתנו - באולפנא בדרך כלל רוב הבנות הן פחות או יותר כמונו, לעומת מקומות עבודה, לימודים או שירות לאומי, בהם הסביבה לפעמים חילונית או פחות דתית מאיתנו. אנחנו פתאום יוצאים מהבועה שלנו, בה כולם כמונו, ונחשפים לאנשים שחיים בצורה אחרת.

בהתחשב בכך, הגיוני שיעלו לנו ספקות ושאלות, והאמונה החזקה שבנינו והיינו בטוחים שהיא שלנו - פתאום מתחילה להיחלש… הגיוני גם שנרגיש קנאה. כי למה הם יכולים ואני לא? איזה כיף להם, בלי דאגות ומחוייבויות.. גם אני רוצה!

אז קודם כל, המודעות שלך לעניין חשובה. העובדה שאת מודעת למקום בו את נמצאת היא הצעד הראשון. כשאנחנו יודעים איפה אנחנו נמצאים אנחנו יכולים לטפל במה שמפריע לנו.

אז מה אפשר לעשות?

קודם כל, זה בסדר לשאול שאלות, לתהות, לבדוק. חשוב שתמצאי מקום שייתן מענה לשאלות שעולות לך. אם יש איזשהי רבנית או רב שאת קשורה אליהם - את יכולה להתייעץ איתה. את יכולה למצוא לך חברותא ללמוד איתה נושאים שמטרידים איתך - יש ארגונים שאפשר למצוא דרכם מישהי שתלמד איתך.

אפשר ללכת לשיעורי תורה שיש באיזור שלך, או אולי ללמוד במדרשה. את יכולה לקרוא ספרי אמונה, ולחפש באינטרנט חומרים בנושאים שמטרידים אותך.

את אומרת שלא "מקובל" לעשות מה ש"בא לך". חשוב לזכור, שהדת זה לא "שחור או לבן", הכל או כלום. אם קשה לנו עם משהו מסויים בהלכה, אני יכולה לחשוב על כמה אפשרויות עיקריות שבהן ננהג: אפשרות אחת, אנחנו יכולים לא לוותר ולהמשיך לעשות אותו למרות הקושי תוך הרגשת תסכול וכפייה (וכשהסביבה שלנו מפעילה עלינו לחץ בעניין, זה מה שקורה הרבה פעמים). אפשרות שנייה, אנחנו יכולים להחליט עם עצמנו שאנחנו ממשיכים לעשות את הדבר הזה, מתוך אמירה שכרגע אנחנו לא מבינים את המשמעות שלו, אבל אנחנו נלמד את העניין וננסה להבין אותו לעומק, וגם אם לא נצליח להבין - אנחנו מאמינים שזה לטובתנו, ושאי אפשר לפרש ולהבין כל מצווה בשכל. באפשרות הזו יש פחות תסכול ומרמור כלפי הדת, אבל היא תלויה במקום הנפשי של האדם. אפשרות שלישית היא להגיד לעצמנו: כרגע קשה לי עם זה, וזה גורם לי לרצות להתרחק מהדת ולזרוק הכל. אז אני קצת אקל על עצמי, כי אני לא רוצה להיות מתוסכלת וממורמרת, כי זה רק ירחיק אותי עוד יותר. אז לדוגמא, במקום ללכת עם חולצת שלושת רבעי, אני אלך עם חולצה עם שרוול קצר. או, אם ממש לא נוח לי עם חצאית ואני מתה ללבוש מכנסיים, וכל היום מסתכלת בקנאה על נשים שהולכות עם מכנסיים - אולי אני אקל בעניין הזה. כי התסכול יכול לגרום לנו לזרוק הכל ולהחליט לא להיות דתיות בכלל. אז אולי עדיף להקל במשהו קטן שמאוד קשה לי איתו, שהוא לא "יהרג ובל יעבור", כדי לא לוותר על הכל - שזו האפשרות הרביעית.

להיות דתי זה קשה, אין ספק. זה מתסכל. יש המון הלכות ופרטי הלכות, וזה מרגיש לפעמים שאנחנו "אסירים". אבל המטרה של הדת היא לא לייאש ולצער אותנו. למרות הקושי, היהדות אמורה להביא אותנו לשמחה אמיתית! לכן חשובה מאוד הלמידה וההעמקה התמידית בתורה. גם אם את חושבת שכבר ידעת ולמדת, זו עבודה חיים שלא נגמרת. וכל פעם אנחנו מתקדמים ומתעלים. גם אם לא קיבלת מענה לנקודה ספציפית שמטרידה אותך ואת לא מצליחה ליישב אותה, העיסוק בתורה ממלא אותנו ואת העולם הפנימי שלנו, ומשאיר אותנו קרובים לקב"ה.

בנוסף, כדאי להתייעץ עם אנשים שנמצאים בסביבה שלך. מישהו שאת סומכת עליו ומכיר אותך. זה יכול להיות הורה, קרובת משפחה, חברה טובה... תשתפי אותם בדילמות ובתחושות שלך, ותבקשי עצה ותמיכה. אפשר גם לדבר עם המשיבות שלנו במוקד הטלפוני, בכוכבית 8298. נשמח לדבר איתך.

בהצלחה!

רעות