לצאת לדייטים בזמן שירות?

שלום יקרה,

ראשית, אני מעריכה את הפנייה שלך, את הרצון להתברר ולהחליט מה לעשות מתוך מקום שקול ובוגר ולא פזיז והולך אחרי מה ש'מפתה'.

אני קוראת ומרגישה שזה לא קל לך, יש שני צדדים שמושכים לכיוונים שונים. מצד אחד, עד שאני מתחילה שירות, 'איך אפשר לשלב בין השניים?' וגם, החברה שכל כך לא רואה את זה בעין יפה ומצד אחר, הרצון הכנה לביחד משותף, לבית. התחושה שאני בוגרת ואני יכולה לעבור לשלב הבא.

באמת זו שאלה שמתבקש לתת לה מקום, להיות קשובים ללב ולראות מה נכון.

שלמה המלך כותב בספרו משלי, "עת לכל חפץ". לכל דבר יש את הזמן המתאים שלו.

אני מרגישה שהסדר של החיים שלנו בנוי בשלבים שבריאים לנו.

12 שנים של לימודים, ש'אני' במרכז ובתנועה של קבלה. מקבלת מהתיכון- בפעילויות, בלימודים ומהצוות. מקבלת מעצמי על ידי התרכזות בעצמי ובניית האישיות שלי, בחירת הדרך שלי והעצמיות. אחרי השנים האלו, אחרי הקומה של היציבות הפנימית והחיבור פנימה אפשר לעבור לשלב הבא.

שלב של נתינה. שלב של 'מן הכח אל הפועל'. בשירות אני לא המרכז, בשירות מי שמולי הוא המרכז, אם זה החולים והצוות בבית חולים, הסניף ומי שבו, החניכות באולפנה או אנשי המשרד. אני פה בשביל מישהו. יש משהו חזק ומיוחד במפגש של הנתינה לעם ישראל מהמקום הזה.

משהו שמאפשר גילוי חדש שלי עם עצמי, גילוי של כוחות חדשים שבי, של נק' אור שלא חשבתי, משהו בונה ומביא למבט רחב יותר ובוגר יותר. ומשהו חזק במפגש שלי עם הנתינה, עם זה שאני פה בשביל מישהו.

שירות זה דורש. שירות זה דורש להיות פנויה נפשית וטכנית כדי להתמסר, כדי לתת עד הסוף, כדי שאוכל לממש את עצמי ולהיות בשלב הזה, להרגיש אותו, להיבנות ממנו.

אח"כ, כל אחת בזמן שמתאים לה, בונה בית. בית זה שילוב של הקבלה והנתינה.

בניית בית זה דבר שמלא במחויבות, באחריות ובפניות נפשית. קשר מצריך התמסרות של ממש. קשר צריך שיתנו לו מקום ואולי מלא מקום.

אני אשתף אותך מעצמי, זוכרת שבשנת שירות שלי בשלב כלשהו, חברה התקשרה והציעה את אח שלה.. היה נשמע בול. ונקרעתי, מצד אחד הרצון לזה ומצד אחר, השירות והרצון להיות עד הסוף.

אבא שלי, אז אמר לי 'לאט לך', אין מה לרוץ. יש בזה משהו כיף להיות פנוי לכל שלב שאתה בו עד הסוף. מנגד, יש בזה משהו שסוחט ודורש המון מאמץ לשלב ביניהם, 'תפסת מרובה לא תפסת'..

כיום, במבט לאחור אני מאד שמחה. אין לאן לרוץ, מה ששלך מחכה לך. זה בריא ונכון בעיניי לא לערבב בין השלבים השונים. כל שלב מביא אותי מוכנה ובשלה יותר להקמת בית, כל שלב בונה אותי ומביא אותי קרובה אלי יותר, וככל שאני קרובה יותר אלי, בונה בי יציבות פנימית אז המפגש שלי עם האיש שלי טוב ומשובח יותר.

וכתבת מדהים, 'אני רוצה לבנות בית בשביל עמ"י והקב"ה'. אבל לכל דבר יש שלב מתאים.. ככה שאם מחכים קצת זה לא סותר את הרצון הזה.

בנוסף, כתבת שאת מרגישה שאת לא רוצה לרצות את החברה וההורים שלך. אני מבינה את זה, ממש. חושבת שנכון שתחשבי גם על זה. שהרי אנחנו לא רוצים להיות מונעים מרצונות של אחרים. אבל כן, אנחנו רוצים לשמוע מה ההורים שלנו יגידו ואח"כ לחשוב ולהחליט בנפרד.

בסוף חשוב שתקשיבי ללב שלך. והגיוני ולגיטימי הכי שיש שתלכי על זה. אבל כן חשוב שתעשי את זה מתוך בירור.

ממליצה לך,

לשבת עם עצמך ולכתוב. הכתיבה עוזרת לעשות סדר, להבין..

לכתוב על השירות- למה אני עושה שירות לאומי, מה אני רוצה שזה יוציא ממני.

לכתוב על החתונה- איך אני תופסת קשר, האם זה נכון לי לשלב בין השניים.

אם את מרגישה צורך של התייעצות עם מישהו שמכיר אותך, חושבת שנכון שתתייעצי עם דמות בוגרת שאת מעריכה. תשתפי אותה בצדדים השונים ותנסי יחד איתה לראות מה נכון.

אחות יקרה,

החלטות טובות!

תזכרי, מה ששלך לא בורח לשום מקום. הוא מחכה לך ויפתח בע"ה בזמן המתאים והנכון לו.

ה' איתך!

יהודית