כמה להראות אהבה ורגש בקשר?

שלום לך יקרה.

מעריכה מאד את הרצון לדייק את עצמך. את האומץ לשאול מתוך הבנה שאם יש כאן משהו שחוזר על עצמו אז צריך לחשב מסלול מחדש.

לפני שאענה, אני רוצה לשאול אותך, למה את מצפה שאת כותבת אהבה ורגשות?

הקב"ה ברא בנו יצר מאד חזק, יצר בריא ומביא חיים. אם לא נשתמש ביצר הזה בזמן המתאים, אז הוא עלול גם להרוס ולהחריב. כל המקום של שמירת נגיעה לפני חתונה הוא לא מפחית מעוצמת הקשר אלא מגביר. כשיש מגע, יש הפרשה של הורמונים של החוויה שגורמים להתמכרות. אם מה שמביא לנו את רגשות האהבה אחד לשני זה המגע אז אין זאת אהבה אמתית. זוהי אהבה שתלויה בדבר- בטל המגע בטלה האהבה. בנוסף לזה, הקשר כבר לא אובייקטיבי. השכל לא מצליח לחשוב באופן ישר האם טוב לו, האם הקשר מקדם אותו, האם איתו אני רוצה להקים את הבית שלי, לגדל את הילדים שלי. הזמן המתאים הוא לאחר החתונה, שהאמנו אחד בשני עד הסוף והתחייבנו זה לזו.

לשאלתך, האם אהבה ורגשות הם עיקר-

את כותבת ששמעת שיעור המסביר כי שלב ראשון הוא בירור שכלי ושלב שני זה התפתחות של הרגש.

לבירור השכלי יש מקום גדול מאד וחשוב! אבל כשהרגש נכנס לפעמים הוא משתלט ולא נותן מקום לרגש. לכן, קודם כל נברר את המקומות השכליים- האם אני רוצה שהוא יהיה אב לילדיי, האם טוב לי לשתף אותו, האם הוא טוב אלי, מכבד אותי.. האם אני מעריכה אותו ועוד.

אחרי שעשינו את הבירור השכלי, ניתן מקום לרגש, מרחב בשבילו. כעת אהבה ורגשות הם העיקר.

אבל הם עיקר לא מבחינת זה ש'כל היום יהיה לנו פרפרים', 'כל היום נרצה להיפגש ולדבר'. הם עיקר מבחינת זה שהם קיימים. ואני אסביר, צריך לשים לב שהקשר לא נעשה תלותי, זאת אומרת, אני צריכה לראות אותו כל הזמן, הוא זה שמביא לי את ההערכה העצמית שלי, את השמחה שלי במי שאני. 'בלעדיו מה אני?'. קשר בריא זה קשר עם מרחב- יש זמנים בהם אני עם פרפרים, מתגעגעת אליו ורוצה בקרבתו ויש פעמים שדווקא טוב לי שקט והמחשבה עם עצמי ולבד. ואותו דבר על הבחור.

וכאן נכנסת התשובה לשאלתך השנייה, האם אני צריכה לתת ולהראות פחות אהבה-

את צריכה לשאול את עצמך, האם הקרבה והאהבה שאני נותנת או שאני מצפה לקבל היא במינון נכון או שהיא יותר מידי? האם כשאני אוהבת מישהו ונאהבת אני מאבדת את עצמי, את המרחב שלי, את העצמיות שלי? או ההפך. אולי זה מרחיב לי את העצמיות ומפתח אותי.

האהבה היא מעצימה את הקשר, אין בזה שום ספק. אבל אם היא מאבדת מינון, וכל הזמן היא המרכז אז זה חונק אותה ומצמצם מרחב אישי. לדוג', כל הזמן צריך להזכיר שאוהבים, כל הזמן פרפרים, 'כל הזמן'. הכל הזמן הזה הוא בלתי אפשרי. זה לא מביא להתפתחות של האהבה, זה חונק אותה עד לכדי כך שיוצא החשק להשקיע ולהשתוקק לקשר.

אין כוונתי לומר שהאהבה היא לא העיקר. זה הכרחי שיהיה משיכה, שיהיה געגוע, רצון וציפייה לראות אחד השני. יש לזה מקום פנימי- שאני מרגישה את זה ויש לזה התבטאות חיצונית שאני כל הזמן מדברת את זה. הצורך לדבר את הדברים כל הזמן הוא בעיני מצמצם מרחב, בנוסף, הצורך להיות כל הזמן בתחושת שיא של אני עכשיו הכי הכי אוהב ומתרגש הוא צורך שגוי, כי קשר זה לא דבר סטטי וזה מה שחזק בו.

בקשר זוגי יש עליות וירידות, יש ביחד ולבד, יש זמנים מיוחדים שבהם הקשר נוגע פנימה ויש זמנים שהוא בדרך לשם. אם כל הזמן היינו בשיא, היינו מאבדים את הריגוש, היינו מאבדים את ההשתוקקות שבגעגוע. אגב, חלק מזה העניין של שמירת נגיעה.

ממליצה לך לשבת עם עצמך, עם דף ועט ולענות על השאלות שהצפנו כאן.

למה אני מצפה שאני מדברת על אהבה ורגשות? האם אני נותנת אהבה ומצפה לה במינון נכון? האם בקשר אני מאבדת את עצמיותי או ההפך? ואם כך, כיצד אני גורמת לדברים להיות באיזון נכון ובריא..?

חשוב לזכור שיש לכל דבר עת משלו, זמן משלו וזה דבר מדהים ומביא לביחד בונה ומגדל.

בנוסף, חושבת שתחשבי על דמות גדולה, נשואה שהיא מכירה אותך טוב ואת מעריכה אותה. ותשתפי אותה בנקודות האלה ותבקשי ממנה הדרכה כיצד לפעול נכון. באמת קשר זוגי זה דבר שמצריך לימוד ובירור כל הזמן וזה מצוין לפנות לאנשים מנוסים שיש להם כלים טובים משלנו.

אהובה,

מעריכה מאד מאד את פנייתך ואת הבירור שאת עושה.

ברכה עד בלי די

יהודית