חשיפה לתכנים באינטרנט בגיל צעיר שמלווים אותי עד עכשיו: מה לעשות? איך לתקן?

שלום לך.

ראשית - אני שולחת לך מכאן חיבוק חזק. את מדהימה, כן כן- את! מדהימה. מתמודדת ומנסה שוב ושוב, למרות ובגלל הקושי. אשרייך!

את מתארת כאן תהליך מאוד טבעי: יש איזו נפילה, או אירוע קשה, או אפילו טראומה, ואז יש צער, חרטה, ותחושה שהדברים לא יוכלו לחזור ולהיות כפי שהיו. וזה לא לגמרי נכון. האירוע שקרה - באמת קרה. את צודקת שאין עניין להתעלם ממנו ולמחוק אותו. יחד עם זאת, את חזקה יותר מהאירוע הזה. את חזקה מהרבה מאוד דברים שעלולים לקרות. את מתמודדת, ואת מתגברת. אבל לא תמיד מספיק להתגבר רק על האירוע עצמו, כי אז מגיע העצב שאחרי. ולפעמים הוא לא פחות מכביד מהחוויה עצמה.

ולכן אני מציעה לך לזכור שהקב"ה (שאת באמת הבת היקרה והאהובה שלו) לא מעמיד אדם בניסיון אם אין לו הכוחות להתגבר עליו. ולפעמים יוצא שדווקא את החזקים הוא מעמיד בניסיונות, כי הם חזקים! אנחנו לא יודעים בדיוק מה החשבונות של הקב"ה, אבל אנחנו ניצבים כאן בעולם הזה ערוכים לכל תרחיש. הצער על שקרה מה שקרה - יש לו מקום. הוא טבעי. אבל בשלב מסוים אנחנו יכולים להסביר לו שהוא סיים את תפקידו, ומיצה את המהלך שלו. מכאן את ממשיכה הלאה.

עכשיו תראי עוד דבר מעניין: נחשפת לידע שלא התאים לגיל שלך ולדרך הרוחנית שלך, באמת בגיל מאוד צעיר. יחד עם זאת - לא שקעת בו, ולא הלכת אחריו, ולא פיתחת אותו ללא שליטה. להיפך: המפגש הזה חידד אצלך את הרצון ללכת בדרך אחרת, ובאמת עשית תהליך של גמילה. זה בכלל לא מובן מאליו! יש בך הרבה תמימות, הרבה טוהר, והרבה רצון טוב לעשות את הדברים בצורה נכונה. תמימות לא קשורה רק להיעדר ידע. גם בורות היא היעדר ידע. תמימות היא עמדה נפשית. ממש כפי שצניעות או ענווה היא עמדה נפשית, ולא רק אורך של חצאית או דיבור בטון שקט. ולכן שום דבר לא אבוד, ובראש ובראשונה השייכות שלך לקודש, ולקב"ה. אנחנו לא עובדים אצל הקב"ה, ולא מתנדבים אצלו, והוא לא יכול לפטר אותנו כשמתחשק לו, או אם עשינו משהו לא בסדר. אנחנו הילדים שלו. אי אפשר לשנות את זה. וגם כשההורה קצת מצוברח כי הילד קישקש בטעות על הקיר - זה בכלל לא משנה את האהבה האינסופית שלו לילד היקר הזה. נסי לחשוב איך היית מגיבה בתור אמא של ילדה שחוותה משהו דומה. האם היית שופטת אותה, או מתמלאת בחמלה וברצון להגן עליה? עכשיו קחי את ההרגשה החמימה והעוטפת הזאת, ותכפילי אותה פי מיליון. זאת האהבה של הקב"ה כלפי הבת שלו.

אז ניחשת נכון: את בהחלט יכולה לסלוח לעצמך. בגיל 8, עם כל הכבוד, אנחנו עדיין מאוד קטנים, ועושים כל מיני שגיאות. זאת לא אשמתך בשום צורה. זאת תאונה. תקלה. טרגדיה. אין לך שום אחריות למה שקרה. את היית כאן ה"קורבן" של האירוע, ולא הפושע. יחד עם זאת, לא שקעת בתוך דמות הקורבן אלא להיפך: עבדת קשה כי לא רצית להיות שם. והצלחת. ולכן את יכולה להיות שמחה, וגאה, ומאוד בטוחה ביכולות שלך. ואם הדברים עדיין מלווים אותך לפעמים (ואם זה כך זה מאוד טבעי ונורמלי), את בהחלט יכולה לקבל עזרה כדי שהם לא יטרידו אותך. אבל אם אנחנו מדברים כאן על עצב ותחושה של אובדן התמימות - את יכולה להיות מאוד רגועה.

לסיכום: עברת דבר לא נעים, ונחשפת בגיל מאוד צעיר לתוכן שלא הייתה לך יכולת ממשית להתמודד איתו ולהבין אותו כראוי. זו כמובן לא אשמתך! עצם החשיפה לא אומרת שאיבדת את התמימות או שעברת תהליך בלתי הפיך. מה שחשוב הוא איזה חותם החשיפה השאירה בך. ממה שתיארת אפשר ללמוד שהיית מאוד נחושה במשך שנים, לנער מעלייך את הרושם ההוא, ולהתעקש על הדרך שמתאימה לך. וזה דבר מאוד מרשים. זה אומר שיש לך לא סתם כוחות, אלא כוחות על. והם עומדים לרשותך גם היום, ויעמדו לרשותך גם בעתיד בכל אתגר או התמודדות.

ולגבי מה שהיה: תמיד טוב לשתף, ולא לעבור את כל הדרך לבד. את מוזמנת לשתף אותנו, להתייעץ, להיעזר, וגם לדבר עם בת משפחה או חברה קרובה. את לא חייבת לשתף בכל פרט קטן אם זה לא נוח לך, אבל העיקר הוא השיתוף וההרגשה שיש איתך מישהו בדרך שאת עוברת.

מאחלת לך המון כוח בהמשך הדרך,

אל תשכחי- כמו שכתבת, את בת של מלך!!

בהערכה גדולה,

שרון