קושי בשמירת נגיעה

שלום שואלת יקרה מאוד.

מה שאת מתארת אכן מאוד קשה ולא פשוט.

לא בטוח שהדברים שאכתוב כאן יהיו חדשים, אני מתארת לעצמי שהם ידועים לך.. אבל אולי, כמו שכותב 'מסילת ישרים': "..החיבור הזה לא חברתיו ללמד לבני האדם את אשר לא ידעו, אלא להזכירם את הידוע להם כבר.. שכפי רוב פרסומם... כך ההעלם מהם מצוי מאד והשכחה רבה".. בהשאלה ממנו, לפעמים צריך לחזור על הדברים שוב ושוב כדי שייכנסו ויטפטפו ללב עד שנצליח, בע"ה, ליישם אותם.

עוד לפני הכל, רוצה להגיד לך שנגעת לי חזק מאוד בלב, ואני איתך מרחוק, אם זה עוזר.. לא פשוט לעבור דרך כזאת, דרך שהזמן עובר ואין שום דבר באופק, העתיד מעורפל מאוד ויש תחושה של חוסר יציבות.. חוזרת וכותבת, ליבי איתך. באמת.

שמירת נגיעה

נתחיל עם הנושא המרכזי, שמירת נגיעה: הקושי שאת מתארת מובן מאוד. מגע מסמל ומבטא חיזוק, קרבה, הבנה שאת לא לבד, שאת עטופה ואהובה. אבל, וזה אבל גדול, מן הסתם תרצי לקבל את החיבוק הזה מהבחור שלך, ולא חלילה ממי שלא.

ונכון. זה אומר לגלות איפוק וגבורה ולשמור נגיעה. היהדות היא לא דרך של 'כיף', היא הרבה יותר מזה, היא דרך של איכות, גם אם זה אומר דחיית סיפוקים (נכון בעוד הרבה תחומים). כשאדם רוצה לשמור על משהו שיישאר כמו שהוא, הוא לא "יבזבז" אותו. ולענייננו, כדי לשמור על מגע ועל הקסם שלו, צריך לשמור אותו לאדם הנכון. גם בין בני זוג נשואים יש תקופות שמותרים ויש מגע, ויש תקופות שלא. גם שם צריך לדעת לשמור על איפוק ולהביע קרבה בדרכים אחרות שאינן כוללות מגע וחיבוק.

מה עושים כשהדרך מתארכת?

נכון לעכשיו, בדרך שמתארכת, כמו שאת מתארת, אולי כדי להתחזק, כדאי לקרוא וללמוד על הערך בשמירת נגיעה, ספרי הלכה, עיון או מאמרים באינטרנט. לא חסר חומר. וכשיודעים יותר מבחינה שכלית, לפעמים זה עוזר לנו להתמודד עם זה מבחינה רגשית. אולי לא מיד, אבל מתישהו זה ייכנס לתוך הלב ויעזור להתמודד.

יקרה, הייתי ממליצה לך לנסות להיות כמה שפחות לבד. אני לא יודעת איפה את גרה (משפחה / חברות / לבד), כך או כך, כן לנסות להיות בחברה. יש מספיק זמן להיות לבד, והראש גם ככה כל הזמן עובד, עם מחשבות שרצות.. לכן כדאי גם להקיף את עצמך בסביבה תומכת, שמחה, אוהבת שיכולה לתת לך גב ופרגון ומקבלת אותך כמו שאת.

הקמת בית נאמן בישראל- זה באמת אף אחד לא יכול להבטיח (רק בורא עולם כמובן) אני כן יכולה להבטיח לך שדברים יכולים לקרות. ניסים מתרחשים וקורים כל הזמן!

זה באמת מתח סמוי כזה, לדעת מתי את עושה את שלך ומשתדלת ועושה ואקטיבית ופועלת, ומתי את משחררת, מרפה ומלאה ביטחון בה' שיעזור ויעשה את שלו.

איך לעשות- את בטח יודעת יותר טוב ממני. להתפלל, לעבוד על עצמנו במידות, לצאת לפגישות. אולי כדאי לחשוב על בחורים שכבר יצאת איתם, ולראות אם יש מישהו שכדאי לנסות איתו שוב, אולי כן יש פוטנציאל.

ולגביי הדרך, באמת, אז מה עושים כשהדרך מתארכת?! אכן, הן בגאולה הכללית והן בגאולה הפרטית (מה שאדם מבקש ורוצה לעצמו) אם היינו יודעים שיש עוד כך וכך זמן היה לנו הרבה יותר כוח ויכולת לדעת מה יהיה.. היינו יודעים כמה עוד צריך להתמודד, כמו מרתון שהרץ רואה עוד כמה מרחק נותר לו והוא מגביר הילוך.

אבל אנחנו לא במציאות הזו, וגם אין לנו נביא שיעזור לנו לראות מתי השחר מפציע.

אבל אולי, דווקא החוסר ידיעה, הערפל הגדול- הוא זה שבונה אותנו. הקב"ה בכוונה שם אותנו במסלול שמיועד לנו, מתוך מטרה שנתגדל ונצמח ממנו.

השאלה אם אנחנו מנצלים את הדרך לצמיחה, כמה שאפשר. כבר אמרנו- לעשות השתדלות לחפש את החצי השני, לחפש איפה אנחנו יכולים להשתפר במידות, להתכונן להקים את הבית שלנו בע"ה.

לחשוב עם עצמך ועם דמות שמכירה אותך מה את מחפשת בבחור, ובאותה נשימה גם לדעת לצאת מה'רשימת מכולת'. לשמוע הצעות, או לחפש אותן דרך אתרי היכרויות ושדכנים.

אחותי, אני יודעת שזה לא קל. וכמו שכתבת זה יכול לקחת זמן.. (כבר עכשיו לקח זמן, אני מתארת לעצמי). תראי לקב"ה שאת עושה את שלך ואת מבקשת כל כך שיעשה את שלו. אבל לא ממקום של חולשה ועצבות, אלא ממקום של שמחה, את בת של מלך!

במקביל, כדאי לפתח את עצמך: תחביבים ויכולות, מוזיקה, ריקוד, כתיבה, התנדבויות, הרחבת אופקים, דברים שיעשו לך טוב (בגדר ההלכה) ועוד ועוד. לנסות להיות בתקופה הזו כמה שיותר במגמת עליה, ולנסות כמה שיותר לא לתת למידת העצב להשתלט עלינו. כי מידת העצב לוקחת כל כך הרבה אנרגיות.

ברור לי לגמרי, שזה בכלל בכלל לא קל, מה שכתבתי. לרגע לא ממעיטה בקושי של מה שאת מספרת. אבל לנסות להיות מתוך מקום של כוח ואון ושמחה, ולא הפוך. כולנו יודעים גם, שיש תקופות כאלו, וודאי, רק לדעת להצליח לקום מהן..

אם אפשר, לכתוב קצת על הדרך שבחרת לכתוב: "אם משקיעים זמן בלסנן את הבחור המתאים".. בעזרת ה', את צריכה רק הצעה אחת, הצעה אחת שתתאים לך ואת תתאימי לה. את לא צריכה מלא בחורים, ו'לסנן' אותם חלילה זו לא כל כך הדרך הראויה. יחד עם המודעות לערך שלך (בטוחה שאת מדהימה!) במקביל לבוא גם עם מעט ענווה כלפיי הצד השני (ולהבין שיש חסרונות לכל אדם, כמו לעצמנו). להאמין שאת מחפשת הצעה אחת, שהיא מי שאת מחפשת, והוא אותך.

עוד קצת על הגאולה שמתמהמהת..

מצרפת לך קטע שהרבנית ימימה כתבה בשבת פרשת וארא בעלון 'עולם קטן', כשמשה רבנו זועק לקב"ה "ויֹּאמַ֑ר ה' לָמָ֤ה הֲרֵעֹ֙תָה֙ לָעָ֣ם הַזֶּ֔ה לָ֥מָּה זֶּ֖ה שְׁלַחְתָּֽנִי" (שמות ה' כ"ב):

"..'אור החיים' הקדוש מסביר שמשה יודע שהגאולה בוא תבוא, אבל לשם מה הבשורה המוקדמת לצ'ק דחוי כל כך?! מה תועלת יש בבשורת מוסד שכולה בוסר וטרם תבשיל לכדי גאולה?

והגילוי המופלא: גאולה היא היכולת לחיות כאנשי בשורה.... חירות היא היכולת להיות חופשיה מהזמן ומהמקום ולהאמין שעכשיו ממש, כשהכל יבש, עולה שרף חרישי באילנות".

אני לא יודעת איך עושים את זה, קטונתי. אבל לנסות להאמין שבעזרת ה' יהיה בסדר. ואת לא לבד. הקב"ה איתך לאורך כל הדרך. ואפרופו הקב"ה, לנסות להרגיש את הקב"ה! לא להרגיש לבד. להתפלל, לשמוע שיעורים. התורה צריכה לתת לנו כוח ולא לייאש אותנו חלילה.. מתוך המקום של "בדרך", אולי כדאי גם לקרוא וללמוד ולהתחזק בתחום מידת הביטחון בה'. ואני מאחלת לך מכל הלב שלא תרגישי לבד ותרגישי את הקב"ה איתך תמיד.

לא סתם אני משווה את ההמתנה לגאולה להמתנה שלך, יש עניין שכאבה של השכינה הוא כאבה של הרווקות, של החיפוש. מדרש נוסף שעוסק בגאולה, מתאר:

"כדרש רבי יהודה: לעתיד לבא מביאו הקב"ה ליצר הרע ושוחטו בפני הצדיקים ובפני הרשעים. צדיקים נדמה להם כהר גבוה

ורשעים נדמה להם כחוט השערה.

הללו בוכין והללו בוכין..

צדיקים בוכין ואומרים: היאך יכולנו לכבוש הר גבוה כזה?

ורשעים בוכין ואומרים היאך לא יכולנו לכבוש את חוט השערה הזה"..

לענייננו, כשאת מתמודדת- זה לא הולך לפח, חלילה. הקב"ה מעריך כל טיפת מאמץ, ובעזרת ה' בגאולה הפרטית שלך את תביטי לאחור ואני מקווה שכל כך תשמחי איך הצלחת להתמודד בדרך שבחרת.

באותה נשימה, לזכור ש... אנחנו אנושיים.

גם אם נפלנו- וזה יכול להיות, הפסוק במשלי אומר: "כִּי שֶׁבַע יִפּוֹל צַדִּיק וָקָם" (כ"ד ט"ז), החכמה היא לקום מחדש ולא להתייאש ולהמשיך ליפול כמו אפקט דומינו.

הקב"ה מחכה לנו תמיד, לא משנה באיזה מצב אנחנו.

ועוד קצת לעצמך

אמרנו להיות עם סביבה תומכת, נסי גם להיות בקשר עם דמות שאפשר להתייעץ איתה, חברה קרובה או בת משפחה עם חכמת חיים. שוב, להרגיש שאת לא לבד, ויש לך תמיכה וגב שיעזרו בדרך שהיא באמת לא ברורה ולא ידוע מה יהיה.

ממש ממש ממש ממליצה לפנק לפנק לפנק את עצמך. את יודעת איך כדאי לשמח את עצמך- זה יכול להיות דברים קטנים כמו ספר טוב, גלידה, בגד חדש או עגילים, ויכול להיות דבר גדול- טיול מושקע ועוד. לעשות או לקנות דברים שישמחו את ליבך ויעזרו לך קצת לראות את הטוב שבך.

אולי כל פעם שעולה בך רצון כזה, כמו שתיארת, תקבלי על עצמך משהו, למשל לתת צדקה, או אפילו לקנות משהו לבית העתידי שלך, להראות לקב"ה- אני פועלת ומצפה ומחכה, ממש כמו השאלה ששואלים אדם אחרי 120 בע"ה, "ציפית לישועה"? כלומר, האם חיכית ועשית?

כן להיות מוכנה לכך שאולי כל המאמצים שלך לא 'יעבדו', אבל וזה אבל גדול, אנחנו מאמינים בני מאמינים, ולכן- מנסים. דברים יכולים לקרות.

כמו שאת רואה, לא התמקדתי רק ברצון שתיארת לחיבוק, כי זה הסימפטום. אני חושבת, שהשורש הוא עמוק יותר, ולכן כל הנ"ל.

יקרה, את עוברת בשבילים שלא כולנו עוברים שם,

וצריכה למצוא את דרכך- באמונה, בביטחון, בשמחה. שולחת המון כוחות והמון בהצלחה..

מאחלת לך מעומק הלב,

בהירות דעת

שמחה שמחה שמחה

ובעיקר תחושה של קרבת ה', ושאת לא לבד. לעולם!

כולי תקווה שהצלחתי ולו קצת-קצת לתת תקווה, קצת-קצת לשמח אותך.

מקדישה לך את השיר של עקיבא, "אל תעזבי ידיים":

ליבי איתך!

שרון