חובת פת שחרית

לשואל שלום,

מקור מנהג 'פת שחרית' מופיע בשולחן ערוך בשפה הזו בדיוק: "קֹדֶם שֶׁיֵּלֵךְ לְבֵית הַמִּדְרָשׁ יוּכַל לֶאֱכֹל פַּת שַׁחֲרִית אִם הוּא רָגִיל בּוֹ, וְטוֹב שֶׁיַּרְגִּיל בּוֹ".

המקור לכך הוא הגמרא שמספרת שיש שמונים ושלשה חלאים שפת במלח שחרית וקיתון של מים מבטלים אותם.

היחס להמלצות הרפואיות בגמרא הוא בערבון מוגבל לבוסריות המדע בהתאם לתקופה.

לכן אין כאן 'דין', אלא הנהגה טובה בלשון 'טוב'. לכן ​הביטוי "לצאת" כאן פחות שייך.

פת שחרית זה לא חיוב לא מהתורה ולא מדרבנן, זו "עצה טובה" בלבד. וכך יש להתייחס אליה.

כעת נעמיק: מה העצה הטובה כאן? העיקר בפת שחרית הוא שנפש האדם תהיה מיושבת עליו, והוא לא יהיה מוטרד כל שעות הבוקר (בטן 'מקרקרת') עד שיתפנה לסעודה ממשית בצהריים.

לפי האמור, כתבו חלק מן הפוסקים, שאין זה משנה מה יאכל, העיקר שזו תהיה "אכילה ושתיה שדעתו מפויסת בה עד זמן קביעות הסעודה". זה ה"לצאת ידי חו​​בה" כביכול.

אגב, המושג "פת" הוא גם כינוי לסעודה, ופעם היה ברור שאוכלים לחם.

חשוב לציין שהרמב"ם בהלכות דעות, בהמלצות התזונה שלו, לא הזכיר אכילת לחם דווקא.

לכן *לדעתי*, כל אחד צריך לשקול זאת על פי היכרותו את עצמו ובהתאם לסדר יומו, מה יאכל וכמה. ובזה יינצל מהסכנה.

ואמנם, יש פוסקים שהצריכו דוקא לחם.

(מקורות: בבא מציעא קז ע"ב | שבת דף י ע"א | טור ושולחן ערוך או”ח סימן קנה סעיף ב | שו”ת אור לציון ח”ב פרק יא סעיף ו | באשל אברהם בוצ’ץ’, סי’ קנה | פרי מגדים סי’ קנה, משבצות זהב סק”א)