כועסת על עצמי שהתאהבתי במישהו כבר הרבה זמן

שלום יקרה!

תודה רבה שפנית אלינו, ואני מקווה שניתן לך כיוונים לתועלת.

בין התאהבות לאהבה

בואי רגע נעשה סדר, ואולי אני לא מחדשת לך אבל כדאי רגע לתת מחשבה על כך. כתבת: "מאוהבת".. "התאהבות ממש חזקה".. , אלו בהחלט מילים חזקות ומשמעותיות ואני חלילה לא מזלזלת בהן. אבל- יש הבדל בין התאהבות לאהבה.

התאהבות, היא הרגע הראשוני, הפרפרים בבטן, ההתחלה. אפילו יש מצב שזו "אהבה שתלויה בדבר" כמו שכתוב במסכת אבות, הוא חתיך / מתייחס אליי / נותן לי מתנות וכך הלאה. התאהבות היא חשובה, אבל היא לא הבסיס שעליו נשענת זוגיות חזקה, היא כולה רגש, ורגש- אנחנו יודעים- עולה ויורד ואפילו עובר.

אהבה אמיתית היא כזו "שאינה תלויה בדבר". שיש תכונות טובות, אופי טוב, לב טוב. שגם אם הבן זוג כשל, ביאס או לא שם לב, עדיין נישאר יחד למרות הכל. אהבה זה היכולת לראות את השני, ולא רק להיות שקוע/ה בעצמי, כפי שקורה בהתאהבות (כל הרגשות הרי קורים בתוכי, ללא קשר לשני).

אחרי שהבהרנו את ההבדלים הללו, שאלי את עצמך: האם אני רוצה להקים בית בקרוב, האם אני מחפשת את האיש שלי בשביל להתחתן? בשביל קשר אמיתי ויציב?

ואם התשובה חיובית ואת רוצה להיות במקום הזה, ללא שום קשר לבחור הנ"ל, תשאלי את עצמך יותר ספציפי: האם תרצי לראות את הבחור הזה, אבי ילדייך?

אם התשובות שליליות, אז מעולה, זה גם טוב כיוון שאת נותנת לעצמך להשתחרר מהדמיונות האלו בצורה רשמית ואז יכולה לנסות לעבור הלאה לחיים שלך באמת. ואם התשובה חיובית, גם בסדר גמור, ונעבור לפסקה הבאה.

לקחת את המושכות בידייך

את מתארת כאן מצב מאוד מתמשך מבחינתך, של סימן שאלה אחד גדול. בואי נשים לו סימן קריאה אחת ולתמיד.. אני לא יודעת אם חשבת על הרעיון הבא, אם לא- זה מובן מאוד את תצטרכי רגע או שניים לעכל את הרעיון, אבל אחרי ההלם הראשוני, אולי אפילו תביני את ההיגיון בכך.

ברור, שהיינו רוצות שהרומנטיקה תנצח כאן והבחור יציע לבחורה לצאת איתו; אבל- זה לא תמיד, או יותר נכון, המון פעמים זה לא כך. אנחנו הנשים חלק מהמציאות, ואם אנחנו רוצות שדברים יקרו- אז הגיע הזמן לקחת את המושכות בידיים שלנו. יש לך איך ליצור קשר עם הבחור? דרך הודעה, או אולי כדאי דרך גורם שלישי, חבר או חברה שיוכלו לתווך ביניכם ובפשטות, להציע לו להכיר ביניכם (שוב, אולי הרעיון לא נורמלי בעינייך, אבל אם תחשבי עליו קצת, תביני שהוא אפילו יכול להקל עלייך).

יש משפט שאומר: "אין שמחה כהתרת ספקות". כשיש סימן שאלה, כשיש ספק- זה מאוד מקשה עלינו, כמו עננה כזאת מעלינו שהולכת איתנו כל הזמן.. אבל ברגע שאדם יודע מה קורה איתו, יש שמחה בכך. למשל, ויש כמובן אלף דוגמאות, אדם הולך לראיון עבודה שחשוב לו להתקבל אליה, ושבוע הוא מחכה לתשובה, האם התקבל או לא. וברגע שיש תשובה, גם אם היא שלילית! משהו בו נרגע, משהו בו מתיישב כי עכשיו הוא יודע מה קורה.

וככה גם לגבייך. כדאי לחשוב יותר לעומק איך לפנות לבחור (האם הוא מכיר אותך, יודע מי את? זה גם חשוב לשאלה). ולשמוע מהצד השני מה הוא חושב.

ועוד הבהרה והרחבה

הבהרה חשובה: יכול להיות, וזה סיכוי סביר, שהוא יגיד תשובה שלילית.

וכמו שאמרנו, זה גם טוב. ברור! שאפשר לתת מקום לבאסה, ואפילו לבכות קצת ולהתפרק על אובדן החלום.. אבל אחר כך, אחרי כמה זמן- תוכלי להמשיך את החיים שלך בצורה שלמה ומבוררת. את- עשית את שלך, והראית לעצמך איזה אלופה את. ויודעת מה? לא רק לעצמך הראית, גם לקב"ה הראית איך את משתדלת ועושה למען הזיווג שלך.

מומלץ למצוא אוזן קשבת ותומכת.. אצל אמא, אחות או חברה קרובה, שתוכל גם להקשיב וגם לתת עצה טובה וחיבוק במקום, ככה או ככה. זה גם יקל מעלייך את התסכול שאת מתארת, וייתן לך כוח להמשיך כך או אחרת.

ונקודה להרחבה, אם תרצי: בהקשר להשתדלות, אם את מכירה, מסופר בתנ"ך על אביגיל אשת נבל הכרמלי, שהמפרשים מפרשים שהיא ביקשה מדוד שיישא אותה לאשה: "וזכרת את אמתך" (שמואל א', כ"ה), ורש"י כותב: "מחמת ענוותנותו של אדם לא יהא בוש מלשאול דבר הצריך לו".. כלומר ממש יש לנו התייחסות תורנית לכך שיש חשיבות להשתדלות ולא להתבייש.

כעס עצמי

יקרה, כתבת שאת כועסת על עצמך. ואני באמת שואלת, למה? בואי נבהיר כמה דברים.

קודם כל, כעס, בשורשו הטוב- הוא אכפתיות. כלומר, יש כאן אכפתיות כלפיי עצמך שמופנית בצורה לא כל כך טובה. הגיוני שאת רוצה בשביל עצמך את הטוב ביותר, ואיכשהו יצא עקום כי את מתארת שאת חושבת על אותו בחור הרבה זמן. וזה מביא אותנו להבין- שאנחנו אנושיים! ואנחנו גם רוצים לאהוב, ולהיות נאהבים. וזה גם הגיוני, שהרגש שלנו מחפש אהבה, ובוחר כשרואה מציאת חן... זה קורה בגיל 12, קורה בגיל 18 וגם בהמשך החיים.

בזהירות אני שואלת, אולי יכול להיות שגם הכעס שאת מתארת הוא קצת 'אגו', כלומר את מצפה מעצמך לא להיות במקום מסוים ואת כן שם. ושוב- אנחנו אנושיים, זה בסדר!

הכעס גם לא יוביל אותנו לשום מקום, אלא יגרור אותנו לביצה עמוקה של תסכול שאולי לא נצליח לצאת ממנה ולייאוש ששום דבר לא ישתנה... אבל רגע! אמרנו שכעס בשורשו הוא טוב- הוא אכפתיות. לכן, יקרה, בהחלט יש מקום להפקת לקחים, אבל בהחלט לט לגרור את זה הלאה להמשך החיים.

ממליצה לך לשבת עם עצמך, ולכתוב לעצמך: דברים שלמדת על עצמך, תובנות שעלו לך במהלך התקופה (למשל- הבנת מה חשוב לך בבן זוג) וכן הלאה, אבל אחר כך- להמשיך בשמחה ולא לתת לעצמך 'להתבחבש' ברגשות האלו.

כמו שכתבנו, אפשר לשתף אמא, אחות או חברה, כדאי להיות עסוקה ולא לחשוב יותר מדי ובכלל להטעין את עצמך באנרגיות טובות: ערך עצמי חיובי, דברים שאת אוהבת לעשות, לפנק את עצמך ועוד.

שואלת יקרה, המון המון בהצלחה לכאן ולכאן!

מצרפת לך תשובה נוספת שעניתי בעבר:

מישהו מהיישוב שאני מעוניינת בו, אך אף אחד לא משדך ביננו- מה לעשות?

https://www.makshivim.org.il/answer?id=952634

דיברנו כאן על הצד המעשי אבל כמובן!

שאין כמו תפילה תפילה תפילה!

לדבר עם ה' ישירות ולבקש.

ברכת ה' עלייך ומאחלת לך שמחה של התרת ספקות!

בהערכה

שרון