שאלה
שלום כבוד הרב.
האם בסוף בסוף, כל מה שאנחנו מחפשים, כל המרדף שלנו, המעשים שלנו, כל אלה נובעים פשוט מאוד מהצורך להיות נאהבים? אני מרגישה בזמן האחרון, שאני פועלת במודע או שלא במודע, רק כדי למלא את הצורך האדיר הזה.
זה מה שכולם רוצים לא?
אז למה לא לפתור את "בעיית החיים" הזו פשוט על ידי הודאה בצורך הזה ומילואו על ידי למשל זוגיות? (אני אישה בת 28, רווקה בעוונותיי.. ולא דתיה).
למה צריך את כל התורה, המצוות, וה"סיבוך" (מחילה, רק לצורך השאלה), אם אפשר בפשטות לתקשר את הצורך הזה ולקבל אותו בזוגיות למשל?
האם האהבה שאני מרגישה צורך לקבל אותה היא דבר עמוק יותר מזוגיות? אולי מה שאני צריכה זה להפנים את אהבת ה'?
תודה רבהה ומחילה על הבוטות..
תשובה
בס"ד
שלום רב,
את מבטאת צורך קיומי בסיסי - להרגיש נאהב. אני מסכים אתך, אבל כיום זו תפיסה 'פרימיטיבית'. לצערי, הדברים שלך נחשבים 'מיושנים' בדור שלנו. רבים מאוד (בחו"ל הדבר עוד יותר נפוץ) מעדיפים את הקריירה ואינם רוצים לכבול עצמם בזוגיות קבועה ומחייבת.
אחרים מעדיפים 'אהבה חופשית', לכן אינם מעוניינים לפתח זוגיות קבועה.
ניתוח יסודי של ההבדל בין הקו השמרני שאת מבטאת ובין הקו הליברלי שמקובל כיום, מחייב להבחין בין 'שייכות' ל-'עצמיות' (חופש). שניהם צרכים בסיסיים לאדם, השאלה איך לתת מענה מאוזן לצרכים הללו.
הקו השמרני דוגל בשייכות, לשם כך צריך לוותר על החופש המוחלט, להתנהל בדרך שמביאה בחשבון את החברים לקבוצה שלך.
הקו הליברלי דוגל בעצמיות, מעניק לחוויית החופש את המקום הראשון. 'שום דבר לא יגביל את החופש שלי'.
הקו שמרני, שדוגל בשייכות, מתומצת במילים: 'קח לך אישה ובנה לה בית' (שלום חנוך 1988) 'בית' פירושו יציבות, קביעות. כאן נכנס גורם נוסף שהוא חלק בלתי נפרד מהקביעה שלך על הצורך להרגיש נאהב - 'משפחה'. במידה שזוגיות קבועה נותנת מענה לצורך להרגיש נאהב, משפחה מרחיבה עוד יותר את המעגל. משפחה (מוצלחת) זו קבוצה שבתוכה כולם אוהבים וממילא מרגישים נאהבים: הורים וילדים. אליהם מצטרפים מעגלים נוספים: סבא וסבתא, דודים ובני דודים וכו'. מעבר למשפחה יש מעגלים נוספים של שייכות, רחבים יותר - מעגלי הקהילה והעם.
כאן אנחנו מגיעים לתורה ולמצוות:
השייכות לקהילה ולעם ישראל הוא לב ליבה של תורת ישראל. מצוות התורה מכוונות להעצים את תחושת החיבור של הפרט לקהילה ולעם. היהדות (בשונה מהנצרות והאסלאם) אינה דת אוניברסלית. היהדות לא מעניקה לאדם הפרטי את הקשר עם אלוקים. אמונת ישראל מתמקדת בקשר שיש לעם ישראל עם בורא עולם - תחושת השייכות היא לכלל היא חלק בלתי נפרד מאמונת ישראל. התורה מספרת על אבות האומה. כולנו נקראים 'בני ישראל' - כולנו אחים, בני אברהם יצחק ויעקב. במצוות שבין אדם לחברו, הזולת נקרא: 'אחיך':
"לֹא-תִשְׂנָא אֶת-אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת-עֲמִיתֶךָ וְלֹא-תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא"; "אַל-תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ" הפסוק האחרון קובע איסור לקחת ריבית רק כאשר מלווים כסף ליהודי (מותר לקחת ריבית בהלוואה לנכרי).
בהיקף קהילתי מקיימים בית כנסת ובית מדרש שם נפגשים חברי הקהילה לתפילה ולימוד. קהילה מחזיקה מסגרות סיוע ותמיכה בפרטים כמו קופת צדקה וכד'
בהיקף לאומי, מקדש אחד ויחיד לכל עם ישראל, הדרישה לעלות לרגל שלש פעמים בשנה, אלו מצוות ששומרות על הגיבוש הלאומי למרות שהעם מפוזר בכל רחבי הארץ (והעולם).
להיות יהודי פירושו להתמסר לכל מעגלי השייכות: לאישה, למשפחה, לקהילה ולעם. מתוך כך להרגיש נאהב, נחשב ונתמך (פיזית ורגשית) בכל המעגלים הללו.
באשר לאהבת ד', אסיים בציטוט מדברים שאמר הרבי מלובביץ זצ"ל, בהתוועדות י' שבט תשי"א: "שלשת האהבות, אהבת השם, אהבת התורה ואהבת ישראל, כולא חד. אי אפשר לחלק ביניהם, כיון שכולא חד. כעצם אחד... כשישנה אהבת ה', אבל אין אהבת התורה ואהבת ישראל, הרי זו הוראה שחסר גם באהבת ה'. לאידך גיסא, כשישנה אהבת ישראל.. הרי סוף סוף, מגיעים לאהבת התורה ואהבת השם... "הצהרה" זו צריכים להכריז ולהודיע... וכאשר יהיו שלש האהבות יחדיו, יהיה זה "חוט המשולש" ש"לא ינתק". ועל-ידי-זה תבוא גם הגאולה...