איך מנצלים את הזמן בגיל ההתבגרות?

הי.

אני חייב לומר שהשאלה שלך מרשימה. אפשר לראות בה מודעות עצמית, רצינות, התבוננות, והמון רצון לתקן, יחד עם הבנה מה הנקודות שצריך לתקן ואיפה זה נתקע. זאת התחלה טובה מאוד. בוא נראה איך אפשר להתקדם מכאן עוד.

נחלק את השאלה שלך לשני חלקים. בחלק הראשון אתה מתאר שקשה לך למצוא משהו ש"ידליק" אותך, וייתן משמעות ליום יום שלך. למרות שאתה מנסה, נחשף כל מיני כיוונים, ולנפש שלך יש הזדמנויות רבות להידלק.

בחלק השני אתה מתאר שיש לך קושי לנצל את הזמן שלך ולעשות בו דברים חיוביים. מגיע זמן חופשי של כמה שעות, אתה רוצה לנצל אותו לעשיית דברים חיוביים, ללמידה, להתפתחות, לתרומה, לטוב, אבל איכשהו אתה מוצא את עצמך לרגע בפייסבוק, ועוד רגע מסתכל מה חדש בווצאפ, ומה חדש בחדשות, ואולי עוד איזה סרטון ביוטיוב, ואם כבר, אז אולי איזה סרט חדש שיצא, ומפה לשם אתה מגלה שחמש שעות עברו עליך בבזבוז זמן או בגרוע מזה.

שני הדברים שכתבת כל כך מוכרים היום. אני מתאר לעצמי שלפחות חצי מהאנשים בעולם יוכלו להזדהות איתך בצורה כזו או אחרת. תחושת המשמעות והמשמעת העצמית הם שני אתגרים מרכזיים בדור שלנו, וזה לא במקרה. במידה רבה, התרבות שלנו, הטכנולוגיה שלנו, הסביבה שלנו והצורה שהלו"ז שלנו מעוצב מקשים מאוד על התמודדות איתם. זה שאתה מצליח לזהות את האתגרים האלה ולקרוא עליהם תיגר זה מדהים. זה שם אותך עם קבוצת האנשים שחותרים לא להיכנע לקשיים האלה ומחפשים את הדרך לחיות בצורה מלאה, עוצמתית ומלאת משמעות למרות הרדידות והאפרוריות שהסביבה היום יכולה לפעמים להציע. אני יכול להציע כמה כיוונים, ואני מעודד אותך לחפש עוד בעצמך, וגם לעדכן אותנו מה עבד לך ומה לא.

אתה מתאר שאתה לא מוצא משהו שידליק אותך ויעורר בך מוטיבציה ושמחה. חשוב לשים פה לב לשני גישות שיש בעולם המוטיבציה. גישת הגפרור וגישת הלפיד. גישת הגפרור מניחה, שכמו גפרור, יש בתוכנו איזה ערימת חומר בעירה, שרק מחכה בסבלנות למפגש עם הדבר הנכון, לשפשוף עם הריבוע קרטון שמתאים לנפש שלי, והיא מייד תידלק. ככה, בקלות. כמו אהבה ממבט ראשון. רק הנחתי את הידיים שלי על הפטיש והמסמר, ומייד ידעתי שאני רוצה להיות נגר לכל החיים שלי. גישת הלפיד, לעומת זאת, מניחה שאנחנו יכולים להידלק, אבל זה לא יקרה אוטומטית. בשביל להדליק את הלפיד צריך לעבוד קשה. לשפשף שני אבנים אחת בשניה עד שיוצא ניצוץ, לטבול את הלפיד בחומרים הנכונים, לנסות שהניצוץ יתפוס את האש ולשמור עליו מהרוח, עד שהוא נתפס ומתחיל לבעור. הגישה הזו מניחה שאין מתנות חינם בעולם הנפש, ושכדי להשיג אש בוערת צריך לעבוד קשה וצריך להתמיד. במקום לחכות להשראה שתיפול עלי מהשמיים, או לקוות שאני אמצא את התשוקה שלי באיזו פעילות מסויימת, אני צריך לשנות את הגישה שלי עצמי. להביא את התשוקה והבערה שלי מעצמי ומבחירה. להחליט שהאש שלי לא באה ממפגש רומנטי עם משהו חיצוני אלא מתוכי. בגישה הזו, האש היא האנרגיה וההתלהבות שאיתה אני מגיע לכל משימה או תפקיד שאני בא לעשות. האם אני מגיע כבוי וגורר רגליים, עושה את זה רק כי אני חייב וכי אמרו לי, או שאני מגיע מלא בהתלהבות וסקרנות, עם חיוך ששמתי לעצמי בכוונה על הפרצוף? הרי יש אנשים שעושים את התפקידים הכי מלהיבים ומשמעותיים עלי אדמות עם תחושת מרמור ואפרוריות שיכולה לצבוע את הקשת בשחור לבן, ויש מנקי רחובות שיכולים לנקות את הרחוב עם כזו תשומת לב, אנרגיה חיובית וזמזום של איזה שיר קצבי, שהם מדביקים את כל מי שעבר לידם באנרגיה המתפרצת שלהם, מייצרים המוני אנשים שלא מבינים למה הם הגיעו לעבודה עם חיוך על הפנים. זו הגישה, לא העבודה. זה לא מה אתה עושה אלא איך אתה עושה את זה.

בשתי הגישות, גישת הגפרור וגישת הלפיד, יש משהו. אבל חשוב שתשים לב, שגם לגישת הגפרור, אחרי קצת זמן הגפרור נגמר. ואז צריך לחפש בעצמנו איך לשמר את ההתלהבות עם גישת הלפיד. גם אם התחלתי לנגן בחלילית וההתלהבות תפסה אותי ככה שאני לא יכול להניח אותה מהיד, אז זו רק מתנת התחלה. עם הזמן ההתלהבות תדעך, ואם אני לא אמצא את המשמעת להמשיך גם בתקופות שבהם זה פחות מתאים לי, ולא אקבל את ההחלטה שאני אמשיך להשקיע בנגינה את האש שבי שוב ושוב, גם כשזה לא יבוא אוטומטית, האש תדעך.

ואז מגיע החלק השני. אתה מגיע לזמן פנוי, אתה רוצה כל כך לנצל אותו, ואיכשהו אתה נגרר מדבר לדבר. כאן חשוב במיוחד להבין מה קורה מאחורי הקלעים. מתחברים כאן שני דברים שביחד יוצרים מנגנון מושלם לשאיבת הזמן שלך. הראשון הוא הסביבה. האינטרנט, הפלאפון, ובכלל הסביבה הדיגיטלית, מעוצבים בניסיון אחד – לתפוס את הקשב שלך. לגרום לך להישאב מדבר לדבר ולהפנות את התשומת לב שלך לשם ולא למה שרצית. כל כך הרבה פעמים קורה שאנחנו מרימים את הפלאפון רק לשניה בשביל לעשות משהו והודעה שקפצה תפסה את תשומת ליבנו (כי היא תוכננה בקפידה לעשות בדיוק את זה) וגררה אותנו לרצף של היסחפויות חסר מעצורים. עד כאן זה דברים מוכרים.

הדבר השני הוא אנחנו. כשיש לנו משימה מסויימת שהתכוונו לעשות ואנחנו דוחים אותה שוב ושוב ובמקום זה עושים שטויות, פעמים רבות מאוד זו לא עצלנות אלא דרך להתמודדות עם לחץ. זה הולך ככה: יש משימה. והיא, או התוצאות שלה, או משהו אחר בכלל, מלחיץ אותנו. והלחץ הזה, הוא לא כל כך נעים. והוא מתגבר כשאנחנו מתחילים לעבוד. רמות ההיסטריה עולות כשאני מתחיל ללמוד ומבין שיש לי מבחן עוד שבוע ובקושי התחלתי ללמוד ואיך אני בכלל אצליח ופעם שעברה לא הלך טוב במבחן ואיזה לחץ... ומה הדרך הכי פשוטה של המוח להימנע מכל הלחץ הזה? פשוט – להסיח את דעתנו למשהו אחר. תשאל את עצמך מה מלחיץ אותך בתקופה האחרונה, וסביר שאם תקשיב טוב פנימה, תגלה שאתה נסחף לרצף של סרטים ופייסבוק בדיוק אחרי שנזכרת בדבר המלחיץ.

אז מה עושים?

יש שלוש גישות מרכזיות להתמודדות, ובהחלט אפשר להשתמש בכולם. הגישה הראשונה היא להתמודד עם מקור הלחץ. לזהות מה מלחיץ אותי ולפתור את הנושא הזה, או לפחות לנשום עמוק ולהרגיע את עצמי, מתוך הבנה שזו הדרך הכי טובה לפתור את הבעיה.

הגישה השנייה היא קצת מורכבת, אבל בפשטות היא אומרת לנשום עמוק ולהרגיש את הלחץ. להתנגד לדחף המטורף של המוח שלנו לנסות בכל הכוח להסיח את דעתנו מהתחושה הזו, ודווקא לצלול בזהירות אל תוכה. להסתקרן ולשים לב לעומק איך בדיוק היא גורמת לי להרגיש. מה זה עושה לי בגוף, ואיפה, ומה זה עוש לי בנפש. זה מנטרל את הדחיינות מכלי הנשק המרכזי שלה. היא אומרת לנו: "אם לא תסיח את דעתך אתה תהיה חייב להרגיש לחץ!!!" ואנחנו עונים לה: "יודעת מה, הנה, אני מרגיש את הלחץ. ואני בחיים. לא קרה כלום. עכשיו בוא נעבוד".

הגישה השלישית היא גישת JUST DO IT. מזהים את תחילת הרצון להסיח את הדעת. מזהים מה הדבר שמלחיץ אותנו, וסולחים לעצמנו. "כן, זה בסדר, אני לחוץ מהמטלה הזו (או ממשהו כללי אחר) ובא לי לברוח ממנה. זה בסדר. אבל עכשיו אני משהו קטן בכל זאת". ואז סופרים מחמש עד אחד (זה חשוב. זה משחרר מהרצף של הסחות הדעת וממקד בהחלטה שלי. תנסה) ועובדים רק חמש דקות. זה הכל. ברגע ששברנו את הרצף של ההסחות דעת, סבירות מאוד גדולה שהחמש דקות האלה יהפכו בלי ששמנו לב לשעתיים.

במקביל, הנה כמה טיפים שיכולים להפוך את השליטה שלנו על הזמן לקלה יותר:

1. לתכנן מראש. אם יש לנו רצון כללי, קל לדחיינות למסמס אותו. הסוד הוא לצלוח את מסחום ה"מה, מתי ואיפה". מחקרים גילו שאם הצלחנו מראש לתכנן מה נעשה, איפה נעשה את זה, ומתי נעשה את זה (אני אעשה 30 שכיבות שמיכה, היום לפני ארוחת ערב, בחדר שלי) הסיכוי שאשכרה נעשה את מה שרצינו עולה מ - 20%, ל - 80%.

2. להכין את הדברים מראש. לא רק פייסבוק יכולה לשחק את המשחק הזה. גם אנחנו יכולים להכין את החדר שלנו או את מסך המחשב שלנו ככה ש"ימשוך" אותנו למקומות שבהם אנחנו רוצים להיות. לשים את ספר הלימוד על השולחן. לתלות את החלילית על הידית של הדלת. להכין מראש את בגדי הריצה מקופלים על הכיסא.

3. להוציא את הפלאפון מהחדר. מדהים כמה קל ופשוט לעשות את זה אחרי כמה פעמים.

4. להתחבר למסגרת חברתית מחייבת. הרבה יותר קל ללמוד עם חבר שקבעת איתו מראש.

לסיכום: אתה מתמודד עם אתגרים מוכרים מאוד היום. הייתי מציע לך במודע להביא מתוך עצמך יותר אנרגיה והתלהבות למה שאתה עושה, ומתוך זה אתה תראה שאתה תידבק ו"תידלק" בעצמך. האש תתפוס. וכשהיא תדלוק, היא גם תכוון אותך למה שיגביר אותה עוד.

תנסה לזהות אילו מחשבות ורגשות גוררים אותך לאינטרנט ולדחיינות ולהתמודד איתן. או על ידי הרגעה של הלחץ, או על ידי התגברות על הפחד מהלחץ, או על ידי הישאבות אל תוך העשייה, רק לחמש דקות. תארגן את הסביבה ואת המחשבות שלך מראש, ואל תחכה עם זה לרגע האחרון.

בהצלחה!

נתנאל

(6)