קשיים ושאלות באמונה: לאן נעלם הרגש?

שלום לך סמדר.

קראתי את המכתב שלך בו את מתארת בצורה נוגעת ללב כיצד עברת תהליך של התחזקות משמעותית וכיצד פתאום את רואה שאת לא מצליחה להרגיש את הדברים כפי שהצלחת לחוש אותם בעבר. רציתי לומר לך קודם כל, שאת אלופה. זה שזה משנה לך שאת כבר לא מרגישה, וזה שאת עושה מעשים אקטיביים כדי למצוא תשובות ולעזור ללב שלך להרגיש שוב – זה מדהים. הבחירה שלך לעשות מעשה ולא להישאר ככה לבד עם הספקות והשאלות, היא הצעד הראשון כדי להרגיש טוב יותר.

את יודעת סמדר, כשקראתי את השאלות שלך, לא יכולתי שלא לחשוב על ארבעת הבנים מההגדה של פסח. המכנה המשותף בין הבן החכם, הרשע והתם – הוא שהם שואלים שאלות. לעומתם ניצב הבן הרביעי שלא יודע לשאול. לכאורה, אפשר לחשוב שהבן הרביעי, זה שלא יודע לשאול, הוא הבן האידיאלי. הוא כלי להעברת מידע. הוא 'לא עושה בעיות' - כל מה שאומרים לו לעשות ולחשוב, הוא עושה וחושב. אבל ההגדה חושבת אחרת. "את פתח לו" - מתפקידנו לדאוג שהוא יתחיל לשאול שאלות. מי שלא שואל, לא יכול ללמוד. הוא רובוט. הוא לא חושב וכל שכן, לא נותן לדברים לגעת בו באמת. כשדברים שאנו מאמינים בהם מעוררים בנו שאלות – סימן שהם באמת חשובים לנו ובאמת נוגעים לנו. הם קיומיים עבורנו. היהדות מאמינה בשאילת שאלות. כל המהות של ליל הסדר, הלילה שבו אנו מעבירים את האמונה לדור הבא, היא שאילת השאלות. היא אפשר לדבר אמונה בלי לשאול שאלות. עד כדי כך שבהגדה השאלות נמצאות באופן מובנה.

יש דבר נוסף שמעניין לראות בהגדה של פסח. ארבעת הבנים שונים מהותית אחד מהשני. לכל אחד מהם יש שאלה אחרת וכל אחד מקבל תשובה אחרת - תשובה מיוחדת שמתאימה במיוחד בשבילו. השאלות שלנו מגיעות מבפנים והן אלו שמאפשרות לנו להגיע לעומקם של דברים. השאלות שלנו מעידות על מה שנוגע בנו, מה שאנחנו מחפשים, מה שחשוב לנו. ככל שניתן להן מקום, ניתן גם מקום למהות שלנו ולמי שאנחנו. השאלות שלנו חושפות את הנקודה הייחודית שבנו שלשמה נבראנו. מהסיבה הזו, ככל שאנו גדלים ומתקדמים וככל שהמחשבה שלנו הולכת ומתרחבת, כך השאלות שלנו הולכות ומתרחבות והתשובות הקודמות שקיבלנו כבר לא מספיקות. החיים הם מסע של חיפוש. חיפוש אחר השאלות שלנו ואחר התשובות שמתאימות לנו. לשם כך חשוב ללמוד, חשוב לעשות לנו רב – שמתאים לסוג השאלות שלנו ולסוג החיפוש שלנו, וחשוב להפעיל את הראש ולעמוד על המשמר. לתת לדברים לגעת בנו – וכן, בדרך גם להפריע לנו, לעורר ספקות ותהיות ולערער אותנו. זה מאפשר לנו לנוע קדימה, לא לוותר, ללמוד עוד ולהבין יותר. כדי להגיע לעומק צריך מוטיבציה לחפור. והשאלות שלא נותנות מנוח, הן המנוע להמשיך ולהתקדם. אז השאלות שלך סמדר, יקרות וחשובות. תמשיכי לשאול, לחפש ולהבין. ככה עוד תגיעי רחוק.

במכתבך את מתארת גם איך פתאום לא נשמע לך הגיוני שיש מישהו למעלה שצופה בנו. מצד שני את תוהה אם כן, איך הגענו לכאן ולמה. בנוגע לזה אפשר לחשוב על כמה דברים. קודם כל, שאלת האמונה. כידוע, אמונה היא לא שכל ולא רגש. הדברים שנוגעים לשכל, שניתן לדעת בוודאות, אלו רק דברים שניתנים להוכחה. את מציאות ה' אי אפשר להוכיח. המציאות שלנו היא של הסתר פנים. מי שלא מאמין, יכול למצוא יופי של תיאורים מדעיים לכיצד הגענו לכאן ולכיצד נברא העולם. אך התיאורים המדעיים הם של 'איך'. לא של 'למה' או 'לשם מה'. את זה היהדות באה ללמד אותנו. הרגש מהצד השני, הוא חוויה פרטית של כל אדם בנפרד. הרגש לא מאפשר להוכיח את מציאות ה' – שכן הרגש לא תלוי במציאות האמיתית, אלא תלוי בנו, בגישה שלנו ובחוויה שלנו. הרב זקס זכרונו לברכה כתב בספר שלו (שאותו אני יותר ממליצה לך לקרוא) - "השותפות הגדולה", שאמונה איננה ודאות, אלא האומץ לחיות עם אי הוודאות. אין דרך להוכיח את מציאות הקב"ה בוודאות מדעית. אבל אפשר לבחור להאמין בקיומו, לבחור לשמוע מה הוא מבקש מאיתנו ואיזה עולם הוא רוצה שנבנה. כך, לאט לאט לתת לו יותר ויותר מקום בחיינו. ככל שניתן לו מקום, נוכל להרגיש אותו שוב.

שאלות רבות ששאלת במכתב, אלו שאלות שעוסקות בתכלית שלנו בעולם. אפשר לענות כל מיני תשובות לשאלות האלו כיוון שחז"ל עסקו בהן הרבה. אבל יותר מכך, נשמע שאת שואלת לגבי התכלית האישית שלך בעולם. וזה מחזיר אותנו לעניין שאילת השאלות. ככל שתמשיכי לשאול ותנסי להמשיך ללמוד ולהעמיק ולחפש תשובות אמיתיות שמתאימות לך, תוכלי יותר ויותר להבין מה המשמעות שלך כאן. כי המשמעות שלנו בעולם נוגעת במי שאנחנו ולכן אסור לוותר על השאלות המיוחדות שלנו שיאפשרו לנו להגיע לתשובות שלנו. אבל זה תהליך, וזה מסע וזה לוקח זמן. זה עבודת חיים. בכל פעם שאת מרגישה מוצפת בשאלות, את יכולה לנסות לקחת רגע נשימה עמוקה, לזכור שאלו מתנות שיכולות לאפשר לך לגלות את עצמך – ועם תחושת הסקרנו הזאת לבוא להמשיך וללמוד. תזכרי שאדם בריא וחי הוא אדם שיש לו שאלות. הוא אדם שיכול להתקדם קדימה.

נקודה מעניינת שהזכרת במכתב שלך, היא התפילה. את מספרת, כיצד באופן טבעי בזמן התפילה -כל המחשבות האפשריות צצות. זה קורה כי את אדם בריא ונורמלי. אין אדם שלא צצות לו מחשבות. ככה אנחנו. בספר שכתב הרבה פיירמן על התפילה, הוא כותב שתפילה בכוונה היא לא תפילה שבה אנו מרוכזים בכל מילה ומילה, אלא תפילה שתכננו להתפלל אותה, רצינו בה ופעלנו למענה. אני מאמינה שכשאת עומדת לתפילה את רוצה בתפילה הזו – כך יוצא שאת מכוונת בכל התפילות שלך. בנוסף לזה, ישנם חסידים שנוהגים לומר שאין כזה דבר סתם מחשבות שעולות בתפילה. המחשבות שלנו הן אנחנו והן מה שנוגע לנו. אז כשעולה מחשבה בתפילה – אפשר לתת לה מקום ולהתפלל עליה. לא סתם היא עלתה. היא חלק ממך וחלק ממה שאת רוצה לחשוף לפני מי שאת עומדת לפניו בתפילה. אני לא יודעת אם הדברים האלו על התפילה נוגעים לך, אבל אולי הם יכולים לשחרר קצת את התחושה שאם לא הייתה התרוממות רוח משמעות בתפילה – היא לא שווה כלום. היא שווה גם שווה. הקב"ה רואה את המאמצים שלך לתקשר וזה הכי חשוב. את מתכוונת להתפלל ולכן את גם מכוונת בתפילה.

ולסיום, במכתב שלך כתבת גם שאת מרגישה בתקופה זו קצת דחייה מלימודי הלכה ומוסר. זה בסדר. יש תקופות כאלו. את יכולה אבל אולי לנסות לחשוב למה. מה מעורר את תחושות הדחייה האלו. מה קורה לך כשאת לומדת הלכה ומוסר? מה זה מעורר בך? האם זה מעורר תחושה שזה גדול עליך? שזה לא את? שזה רחוק? תנסי לחשוב. אולי ההבנה תוכל לעזור לך להשתחרר ולהגיע ללימוד הזה ממקום רך יותר ורגוע יותר. אבל בכל אופן, תלמדי את מה שעושה לך טוב. לא סתם נאמר 'עשה לך רב'. 'לך' – מה שמתאים במיוחד בשבילך. מה שיעזור למהות המיוחדת שלך להתגלות ולאפשר לך להתחבר לקב"ה. כשמתכחשים למה שעושה לנו טוב או לא טוב, כשעושים בכוח ולא שומעים את מה שקורה בפנים, לא מאפשרים לעצמנו האמיתי להתגלות ולהוביל אותנו לתפקיד שלשמו הגענו. בהצלחה בלמצוא את ה'רב' שלך ואת סוג הלימוד שמתאים לך!

יותר ממוזמנת להמשיך לדבר איתנו, לעדכן ולשאול, כאן באתר או במוקד הטלפוני: כוכבית 8298.

בהצלחה,

סיגל