אני כפוית טובה כשאני פונה לה' רק כשקשה לי?

אהלן מלי!

שאלה נפלאה. שאלות על תפילה הן תמיד טובות, וזו שאלה מאוד טובה. לפני שאנסה לענות, אני רוצה להפנות את תשומת הלב לנקודה מרתקת:

לפני כמה שבועות נשאלה כאן במוקד (https://www.makshivim.org.il/answer?id=1128952) שאלה דומה, אבל הפוכה לגמרי. הייתה שם מישהי שהתפללה לה' דווקא כשטוב לה , והיא שאלה אם היא בעצם כפוית טובה כלפי הקב"ה. כאן אנו רואים בשאלה בחורה שמתפללת לה' דווקא כשרע לה או לפחות כאשר היא צריכה דבר, וגם היא שואלת האם היא כפוית טובה. אפילו אוסיף עוד אנקדוטה- שאלתי את אשתי מה יותר פשוט לה- להתפלל כאשר טוב או כאשר רע. היא ענתה שקל לה הרבה יותר להתפלל כשרע לה, ואני אמרתי שהרבה יותר קל להתפלל כשטוב.

ובקיצור, הדיון הזה עמוק, רחב ומסוגל להקיף כל-כך הרבה אנשים שיעמדו משני צידי המתרס. מרתק לראות איך התפילה, שזה מעמד כל-כך שגרתי בחיים שלנו מסוגל להביא אותנו לידי תפיסות כל-כך הפוכות ביחס אליו. מרתק, בעיניי.

לגופה של שאלה, אני באמת רוצה לקחת את הנקודה שכתבת ומעט להרחיב אותה- פנייה בעת צרה חושפת הרבה רבדים באישיות שלנו. זה נכון בעת פנייה לחבר, להורים או לקב"ה בכבודו ובעצמו. פנייה שכזו מניחה את ההנחה הבאה- אתה זה שמסוגל לעזור לי, אז אשמח אם תוכל. זאת אומרת, אנו מכירים בעובדה שמכל המציאות כולה, ברגע הזה שאני מחפש מי יוכל לעזור לי ולמי יש את הכח לזה- אני פונה לקב"ה. אני מודע לכח שלו, לעוצמה וליכולת הפעולה שלו.

אי אפשר להקל ראש ברובד הזה. בעיניי זה שווה המון, ואולי זה אפילו כל סוד קסמה ועניינה של התפילה- ההכרה בכך שהקב"ה מנהל ומפעיל את כל המערכת האנושית כולה והוא גם בעל הכח בה. לומר שהקב"ה הוא "בעל הכח" מסוגל בטעות להיות בעל קונוטציה שלילית של כוחניות ורודנות כזו או אחרת, אבל כמובן שזו לא הכוונה. כוונתי היא לכך שהקב"ה מנהיג את המציאות ויש לו את הכח לפעול.

בואי נחדד את הנקודה הזו של פנייה בעת צרה מזווית נוספת. רבותינו הראשונים שאלו את עצמם האם חיובה של מצוות התפילה היא מהתורה או שמא היא מחכמים. הרמב"ם, רבי משה בן מימון (הן במשנה תורה בהלכות תפילה פרק א הלכה א, והן בספר המצוות במצווה ה) קבע שתפילה היא מצווה מהתורה, ונסמך בזה על מדרש חז"ל. מנגד, הרמב"ן, רבי משה בן נחמן, חלק על הרמב"ם נחרצות (בהשגותיו לספר המצוות של הרמב"ם, מצווה ה), וסבר שתפילה היא ציווי של חכמים. אבל, וזה אבל חשוב- גם הרמב"ן הסכים שיש תפילה מסוימת שהיא מן מהתורה. איזו תפילה?

תפילה בשעת צרה! בתפילה הזו, אומר הרמב"ן, אנו מצווים מהתורה להאמין שתפילתנו עוזרת ופועלת והקב"ה שומע תפילותינו. בין אם מדובר בתענית או בעת מלחמה, או כל צרה אחרת. מרתק- הרמב"ן עקרונית חשב שמצוות התפילה היא מצווה מחכמים, אולם הסכים שאפשר לומר שישנו ציווי מהתורה על תפילה מאוד מסוימת, ומכל סוגי התפילות הוא סבר שזוהי אמונה בתפילה בעת צרה.

כעת, נשאל את הרמב"ן- לפי התורה יצא שאנחנו צריכים להתפלל ולהאמין בתפילתנו רק בשעת צרה? האם זו לא כפיות טובה? לא! אומר הרמב"ן- ברור שזו לא כפיות טובה, כי עצם העובדה שאתה מאמין בכוחו של הקב"ה לפעול ולעזור לך, זו הנקודה הכי עמוקה של התפילה. עצם העובדה שאנו מרימים עינינו מעבר למציאות שלנו, מעבר ל"משחק הכוחות" האנושי שסובב אותנו שגורם לנו לשגות ולהאמין בכוחות האדם כאילו רק הם נוכחים וקיימים- זו המדרגה הגבוהה ביותר. זו נקודה עמוקה ששייכת לא רק לתפילה, אלא בכלל לחיי האמונה שלנו. זה קיים ומופיע בתפילה, אך שייך לכל מרחבי החיים האמוניים המלווים אותנו.

עכשיו, את הנקודה הזו אפשר לאמץ לחיים שלנו, לכל סוגי התפילות- בין אם תפילות בעת צרה ובין אם תפילות בעת הודאה. ברגע שאנו אוחזים את הנקודה העמוקה הזו שהפנייה לקב"ה מניחה שהוא בעל הכוחות כולם, הרי שנגלה שגם הטוב הקיים לנו בחיים בעצם כל כולו שופע מן הקב"ה בעצמו. לפעמים אנו מתעלמים מזה, לפעמים לא קל לגלות את זה, אבל ככל הנראה המשוואה היא דו כיוונית- כמו שהקב"ה מסוגל לעזור לנו, הוא גם בעצם זה שעוזר ומשפיע את כוחות השפע אלינו.

בתפילה שהתשובה תספק אתכן, ותוכל לתת לכן מחשבות ודיבורים טובים לחיים ובכלל,

בהצלחה!

אוריה