שאלה
שלום,
גדלתי במשפחה דתית לאומית, וכשהגעתי לגיל 15 אמי נפטרה. אני חושבת שבעקבות הטראומה שחוויתי חיפשתי מקום בו אוכל למצוא את עצמי, והתחלתי לצפות בשיעורי תורה להתחזק ולהתקרב לה'. קיבלתי על עצמי תפילה ביום ( מה שלא כל כך עשיתי לפני ), תהילים ( כל יום את היום בתהילים ) ושיעור תורה כל יום, וכן לימוד יומי של מספר ספרים וחוברות. לאט לאט יותר התקרבתי, הפסקתי לצפות בסדרות ובסרטים וקיבלתי על עצמי להתחזק בברכות ובצניעות, אפילו שמתי גרביונים. הרגשתי שלמה עם עצמי. תקופה לאחר מכן, קיימנו דיון בבית על חרדים, ושמעתי השמצות רבות על הדרך שלהם, מה שכנראה גרם לי בתת מודע להרתע מהדרך שלהם ולנסות להתרחק ממנה כמה שיותר. במקביל, יצאתי עם בת דודה שלי לחופשה והרשיתי לעצמי לשמוע שירים שאני לא שומעת באופן כללי. התחלתי לצפות יותר ביוטיוב, להתעסק הרבה באופנה וסטייל ובאיזשהו מקום לחפש את עצמי מחדש. הורדתי את הגרביונים, התחלתי לצפות בריאליטי. כל זה בחודש אלול.
אז כמובן שיש כללי יסוד שעליהם אני לא אעבור ( בעזרת ה' ) אבל את הדרך שלי אני עדיין מחפשת ומאוד מבולבלת, אני מרגישה שבגלל שלחצתי על עצמי יותר מדי אני מנסה קצת לשחרר. וזה הולך לצד השני.
אני אוהבת את ה', אבל מרגישה שמשהו התנתק, לא כמו פעם. מה אפשר לעשות...? אני יושבת עם עצמי מתוסכלת.
אשמח ממש לעזרה.
תשובה
שלום טליה היקרה.
לפני הכל אני רוצה לשלוח מכאן חיזוקים גדולים, אני יודעת שגם אחרי כמה שנים אנחנו זקוקים לחיבוק הזה, ובמיוחד כשהכל כל כך טרי עדיין. אובדן של אדם קרוב לנו, ובמיוחד לבת לאבד את אמא שלה בגיל כל כך צעיר, הוא מאורע מטלטל מאוד שמשפיע על כל ההסתכלות שלנו על החיים ובכלל. כמו שתיארת, בזמנים כאלו אנחנו מתעוררים ומבקשים לעצמנו עוגן במציאות, אחרי שאיבדנו את העוגן שהיה לנו עד כה בחיים עצמם. והורה הוא עוגן משמעותי.
מעברים הדרגתיים
היהדות מלמדת אותנו את אחד העקרונות המשמעותיים ביותר בחיינו, ובייחוד בתחומי החיים הרגישים יותר, עקרון התהליכיות. גם באבלות ישנה הדרגה שלושה ימים לבכי, ושבעה להספד, ושלושים לגיהוץ ותספורת ועל הורה- 12 חודשים. ההדרגתיות הזו באה ללמד אותנו את היחס הנכון לשינויים שמתחוללים בחיינו, וגם במידה מסוימת היא מלמדת אותנו על המבנה הנפשי שלנו, על התהליכים הנפשיים שקורים בתוכנו ועל פרקי הזמן שנדרשים להם לעיתים, קצרים כארוכים. באופן טבעי כאשר אנו נפגשים עם מציאות של אובדן אנחנו מחפשים דרך למלא עבור עצמנו את החלל שנפער, באופן שיהיה גם לתועלת הנפטר עצמו. לגברים יש את אמירת הקדיש ולימוד התורה, ונשים בדר"כ מוצאות דרכים מעולמן להתחזק בתוספת קדושה אם בלימוד ואם בהקפדה על קיום מצוות יותר מהעבר. זה יכול להתבטא בלימוד שקרוב לליבנו או בדבר שלקחנו ולמדנו מהנפטר. במצבים כאלו, ובאופן טבעי בעקבות שמירת הדינים השייכים לשנה, אנחנו לוקחים על עצמנו להתחזק לעילוי ולזיכוי נשמת קרובנו שנפטר. עם זאת, חשוב שנזכור להיות באיזון נכון ולקחת על עצמנו מה שבכוחנו, ולא מעבר לכך. מצב כזה של העמסה עלול להוביל להרגשה של אבן מעמסה על הלב, ולתחושת אשמה שתעלה כשנראה שזה אולי קצת יותר מדי עבורנו.
הקול שלי, השביל שלי
לאחר שעוברת שנה מתחיל להתרחש תהליך משמעותי אחר שאני קוראת לו תהליך ההיפרדות. התהליך הזה מתרחש באופן טבעי עוד בהיותנו ילדים בני שנתיים, כשהתחלנו לעמוד על דעתנו ולפתח רצונות, והוא ממשיך והולך גם בבגרותנו. כבר אז התחלנו לסמן לעצמנו "אלו אחרים וזה אני". בגיל ההתבגרות מתרחש באופן טבעי וגלוי יותר, תהליך ההבחנה בין הקול האישי שלנו והדרך הייחודית לנו בעולם לקולם ולדרכם של הורינו. אין זה אומר בהכרח שהדרך תהיה זהה בכל, ואין זה אומר בהכרח שתהיה שונה בכל. היא כמו שביל וענף המסתעף ויוצא מהדרך בה הם צעדו, שביל המחובר בתחילתו אליהם וממשיך הלאה אל האופק האישי המיוחד לנו. התהליך המברר הזה נעשה משמעותי יותר כאשר העולם מטלטל מאוד כמו שחווית בעצמך. אחרי שעוברים את השנה הראשונה אנחנו מתחילים להתרגל למציאות חדשה בעולמנו, בה נלמד להיפגש עם ההורה שאיבדנו באופן קצת שונה, אנחנו נלמד לאט לאט להיפגש עם ההורה שבתוכנו. מהסיבה הזו, חשוב שנדע לעשות את ההפרדה בין הקול של ההורה שלנו לקול שהוא שלנו. כשהקול שלנו ברור לנו, זה נותן לנו כח להתמודד עם קולות חיצוניים שמגיעים אלינו ומעבר לכך להבחין בדרך שהיא שלנו.
תפיסות מגזריות
אחרי שהבנו קצת את התנועה הקיימת בנפש בתקופה הזו, אני רוצה להתייחס לתהליך שתיארת, הקשור בחיפוש המקום והדרך האישית שלך. תיארת בתחילה תהליך של התחזקות והתקרבות לה' שהרגשת שלימה איתו, ולאחר מכן התרחשו שני דברים במקביל שיצרו תנועה בכיוון אחר : שיח שיצר הרתעה כלפי העולם אליו נראה בעינייך כי את שואפת להיות חלק ממנו, ובמקביל היפתחות לעולם ממנו בחרת להתרחק מבחירה בתחילת התהליך.
חשוב להגיד ששאלת בחירת הדרך שלנו בחיים היא שאלה חשובה ומשמעותית, הדורשת תהליך של בירור עצמי עמוק ופנימי. זהו תהליך שרצוי שתלווה אותו לפחות דמות אחת משמעותית בחיינו, שאיתה אנחנו מרגישים בנוח לפתוח את שעל ליבנו. הסיבה לכך היא כדי לאפשר לעצמנו יצירה של מרחב יציב ומעוגן בקול אובייקטיבי שלא נגוע בתפיסות כאלו או אחרות לגבי דרכים שונות בעבודת ה', אלא פתוח לקבל ולשמוע את המקום שלנו ולתמוך בנו בכל דרך שנבחר, פשוט מאהבתו אותנו. בלי דמות כזו שמאירה לנו את הדרך, ויודעת לברר ולברור את הטוב ולהפריד בין הדרך בעבודת ה' לפרטים ההולכים באותה דרך, שהם אנושיים וכדרכם של בני אדם הם לפעמים גם טועים, נמצא את עצמנו חדשים לבקרים מבררים את דרכנו.
להתחיל כל יום מחדש
אז מה עושים עכשיו? דבר ראשון, מודים לקב"ה על שנתן לנו את האפשרות והזכות להתחיל כל יום מחדש, כל רגע מחדש. לבחור זה עניין ששייך לכל רגע ורגע בחיינו, גם אדם שעד לפני רגע היה בדבר מסויים לא טוב, יכול להחליט וברגע הבא להיות אדם אחר לגמרי. לאחר מכן, למחול ולחמול על עצמנו, להיות מודעים לכך שעד עכשיו הייתי במקום מסוים כי זה היה חלק מתהליך הבירור שלי, והנה זכיתי להתעוררות הרצון ללמוד מהי הדרך שלי ואיך ללכת בה באמונה ובביטחון.
הסכימי לעצמך לבקש הכוונה בדרך מאנשים קרובים אלייך שאוהבים אותך. חפשי לך דמות קרובה אלייך שמבינה לנפשך ואת מרגישה בנוח לדבר איתה על העולם הפנימי והתורני שלך, על הרצונות האמיתיים להתקרב לקב"ה ולבטא בדרך שתואמת את המקום שלך היום את האהבה שלך אליו. חפשי את דרך האמצע המיוחדת לך, ועלי עליה.
כמובן, ובמידה ותרגישי צורך את תמיד יכולה לפנות אלינו שוב. שולחת לך את ברכת הדרך שתאיר לפניך ואת פנייך.
עדי וטליה
(11)