שאלה
לפני 17 שנה איבדתי את הבת שלי בתאונת דרכים, הבן שלי נהג ונפצע - איבד את ההכרה ופונה לבית החולים
באותו זמן הייתי עם ביתי השניה כשהודיעה המשטרה על התאונה
באנו לבית החולים ואמרו לנו שהיא נפטרה
הלכנו לחדר שבו היתה שוכבת ונשארנו איתה בערך שעה - כל אחת לבד
לא הייתי עם בעלי יותר בזמן הזה כיון שהיינו פרודים
הייתי כל כך מבולבלת ולא מעורה בפרוצדורה וכששאלו אותי אם אני רוצה להישאר שם כל הלילה בחדר עם ביתי (שנפטרה), היה לי מוות בלב, כאילו שפכו עלי מים קפואים, אז אמרתי היא כבר נפטרה, אין לי מה לעשות כאן, הבן שלי פצוע בבית חולים אחר אז אני הולכת לשם להיות איתו
והלכנו שתינו להיות עם הבן שאפילו לא ידע שאיבדנו את אחותו
בשלב יותר מאוחר נודע לי שזו מצווה להישאר עם המת עד הבוקר
כל זה קרה לפני 17 שנה וזה עדין מעיק עלי
בשנה שעברה חליתי בסרטן, עשו ניתוח להוציא את הגידול, הקרנות ואני על כדור לחמש שנים
אני עדין לבד, החיים לא קלים, אני חיה בניכר כי הילדים והנכדים כאן ומשתדלת לבקר בארץ כשמתאפשר לי מבחינה כספית
האם זה חטא שלא נשארתי עם הבת? האם בגלל זה החיים שלי כל כך קשים ונהייתי חולה מכל הלחץ הזה? כבד לי בלב על זה ולא יודעת מה לחשוב
תשובה
שלום.
חס וחלילה. בבקשה תסירי לגמרי את המחשבה הזאת מהלב.
אכן משתדלים, אם יש אפשרות, לשמור על הנפטר, ולומר תהלים, אבל באותו זמן הבן שלך היה פצוע, והמקום שבו את היית צריכה להיות זה ליד מיטתו. זה מה שה' רצה ממך, ועשית את הדבר הנכון.
אנחנו לא יודעים למה באים עלינו קשיים, אתגרים וסבל, ובטח במקרה קורע לב כמו שלך. אין ייסורים בעולם כמו לאבד ילד או ילדה.
מתחנן בפנייך שתעשי כל מאמץ לא לשקוע בסבל, ובטח לא בהאשמות עצמיות.
תשקיעי בלשמוח בילדים ובנכדים, ובלעשות טוב בעולם.
ובע"ה הקב"ה ינחם אותך בתוך שאר אבלי ציון וירושלים, ולא תדעי עוד צער.
כל טוב