השבוע התבשרנו שעסקת חילופי השבויים בין ארצות הברית לרשת "חקאני", המקושרת לטליבאן, התממשה עם שחרורו של סמל בו ברגדאל, החייל האמריקני האחרון בשבי טליבאן שנחטף בשנת 2009, תמורת חמישה אנשי טליבאן שהוחזקו במחנה המעצר גואנטנמו בקובה.
חשבתי שמלבד סוגיית ההבדל המפלצתי בין המחיר אותו שילמו האמריקאים לישראלים תמורת שחרורו של גלעד שליט, היה מעניין להיכנס לנעליו של סמל בו ברגדאל ביום שאחרי.
אני מניח שפעולות טריוויאליות כגון אכילת גלידה, מקלחת טובה, טיול בשמש, שיחה עם חברים והפנמת המודעות שאתה הבעלים של עצמך, נראות לו מרגשות הרבה יותר מאשר שיחה עם הראלה ממפעל הפיס.
אחרי חמש שנים בשבי הטליבאן, סמל בו ברגדאל קיבל את המתנה הגדולה ביותר שיכול לקבל כל מי שכבר היה עם רגל וחצי בקבר:
הערכה מחודשת ואמיתית לדברים הקטנים של החיים.
אם נשאל עכשיו את בו, אחרי שבילה 24 שעות בבית שלו, ישן על הסדינים עם הריח המוכר, כמה הוא מדרג את מדד אושר החיים שלו מאחד עד עשר, אני מניח שהוא יענה בלי למצמץ בכלל שהחיים שלו נכון לעכשיו קצפת ודבש על נגיעות אגוזי פקאן והוא לא יכול לבקש לעצמו יותר.
אם נשאל את עצמנו אותה שאלה, קרוב לוודאי שננסה לגרד את השמונה מהכיוון הלא נכון:
כי יש לנו על הראש משכנתא ועבודה והחברים וההורים ובכלל, נו, מה לעשות, יש לנו עוד הרבה חלומות גדולים שמחכים להגשמה ואם רק היה לנו קצת יותר מן הירוק של הדשא של השכן, אז יש מצב, אולי, שהיינו מאושרים.
לסמל בו ברגדל, לקחו חמש שנים כואבות מהחיים בשביל לקנות את חכמת הבייגלה הזו שמעריכה את הדברים הקטנים והלא מובנים מאליהם של החיים.
מעניין כמה זמן זה ייקח לנו.
הכותב הוא סמנכ"ל חברים מקשיבים. לתגובות והזמנת שיחות לנוער: avinoam811@gmail.com