וידויים של שותפים השותפה שלי התקשרה לבעל הדירה וטענה שאני מסכנת את חייה

כשהייתי בשנה ב' ללימודיי באוניברסיטת אריאל החלטתי לקפוץ למים העמוקים ולהירשם למעונות. אני ללא ספק בחורה שמעדיפה את הנוחות של הבית, אבל הנסיעות מהעיר בה התגוררתי והכמיהה לחיי חברה תוססים הובילו אותי לעשות את הצעד האמיץ. נכנסתי לדירה עם שותפה אחת, עדינה, שנראתה לי דווקא די נחמדה.

היו לה התנהגויות מעט משונות, אבל הצלחתי להבליג

היו לה התנהגויות מעט משונות, כמו העובדה שהיא עמדה על כך שכל המדפים שלי יהיו רק בצבע לבן או המחיצה שהיא הניחה בין המיטות בחדר המשותף שחלקנו, אבל הרגשתי שאני מסוגלת להכיל אותה. רוב הזמן היא הייתה די נעימה, פטפטנו זו עם זו כשלא חרשנו בקמפוס או למדנו למבחן, וכל אחת ניהלה את חייה ברגוע. מדי פעם הייתי מתחרפנת כשהיא הייתה מטגנת בצל בשעה שתיים בלילה ומקרקשת בסירים בלי טיפת התחשבות או כשהשאירה את הדוד דלוק במשך ימים שלמים, אבל גם על זה הצלחתי להבליג.

המצב החמיר כשהחלטתי לטפח את הדירה המשותפת ולחרוג מכללי ה"הכל לבן" של עדינה. באחד הימים בהם חזרתי מבית הוריי הבאתי איתי כמה תמונות שישבו לי בחדר, של נופים פסטורליים ולא צבעוניים מדי שהרגשתי שיוכלו להשתלב על הקירות הלבנים ולהוסיף קצת חיות לדירת הקראוון האפלולית מעט. לא התכוונתי לעשות עניין גדול אז ויתרתי על סצנת הפטיש והמסמר והסתפקתי בחבילת נעצים. קירות הקראוון היו דלים כל כך שלא היה צורך ביותר מזה.

התמונות שתליתי לא התאימו לה לרוח הדירה

למחרת בבוקר הלכתי ללימודים, כהרגלי, וכשחזרתי גיליתי את התמונות מונחות על הספה בערימה מסודרת. לא היה לי ספק שהן לא נפלו בפתאומיות. כששאלתי את עדינה למה התמונות שלי לא על הקיר היא לא התרגשה במיוחד, וענתה בפשטות, "זה לא מתאים לרוח הדירה". מכיוון שאני בחורה מתחשבת שלא עושה בעיות החלטתי לוותר על עניין הסלון ולתלות את התמונות בחדר המשותף, בצד שלי כמובן. אלא שגם זה לא מצא חן בעיני עדינה, ושוב ביום למחרת מצאתי את התמונות מסודרות על המיטה שלי. "זה גלש בעשרה סנטימטרים לצד שלי", היא הסבירה, וקמה מהמיטה כדי לסמן לי מה הצד של כל אחת מאיתנו, כשהיא משרטטת קווים דמיונים סביב המחיצה שלנו.

כל זה עוד יכול היה לעבור בשלום, אם לא דרמת הרדיאטור. באחד מימי החורף הקרים של אריאל, כשרוחות מנשבות בחוץ והגשם מטפטף על החלון, הדלקתי את הרדיאטור בחדר המשותף כדי להקל על הקימה המבאסת ולהפוך את תהליך החלפת הבגדים לנסבל יותר. אלא שברוב חטאי, וכנראה מרוב מרמור של הבוקר, שכחתי לכבות את הרדיאטור ויצאתי מהדירה הריקה באותו דלוק ולוהט.

"התקשרתי לאחראים על המעונות, אמרתי שאת מסכנת לי את החיים"

את מה שקרה אחר כך גם אני לא יכולתי לצפות: לאחר מספר שעות של לימודים, כשהרדיאטור פרח מראשי ואני עסוקה כולי במרצים המתחלפים, קיבלתי עשרות הודעות זועמות מעדינה - תמונות של הרדיאטור הדלוק מכל זווית וסימני קריאה בכמות שצריך לחוקק חוק נגדה. השיא נרשם בהודעה האחרונה, "התקשרתי לאחראים על המעונות", היא הודיעה, "אמרתי להם שאת מסכנת לי את החיים". כל זה בגלל שהשארתי רדיאטור דלוק, כן? שלמרבה המזל לא גרם לשום נזק בדירה או בגוף של אחת מאיתנו.

למזלי האחראים על המעונות הצליחו להרגיע את עדינה ולשכנע אותה שחייה לא נתונים בסכנה, אך את המשך המגורים שלנו יחד העברנו בשתיקה מעורבת עם עוינות קלה. למרבה ההפתעה ולשמחתי, זמן לא רב אחרי המקרה הדרמטי עדינה החליטה לעזוב את הדירה במפתיע, ואני זכיתי להעביר חודש וחצי רגוע ושקט בדירה, עד שהסתיים לי החוזה. את עדינה לא פגשתי מאז, אבל עדיין בכל פעם שאני יוצאת מהבית אני מקפידה לוודא שלא השארתי בטעות את הרדיאטור דלוק.

השמות המוצגים בכתבה (רוני ועדינה) הם שמות בדויים.