יש לכם את האומץ להיות פגיעים?

ברנה בראון היא פרופסור לעבודה סוציאלית. בעשור האחרון, היא עסוקה בחקירת המושגים פגיעוּת, אומץ, בושה ואותנטיות בחיי בני האדם.

למחקרים המרתקים שלה מגיעה במה משל עצמה, אבל אני מבקשת לשתף אתכם בנתח זעיר מתובנותיה ולהוסיף להן, בזהירות, כמה ממחשבותיי.

באחת מההרצאות שנתנה בכנס Ted, ברנה מבקשת מהקהל לענות לשאלותיה בהרמת יד. השאלה הראשונה שהיא שואלת, היא "כמה מכם, כשאתם חושבים לומר או לעשות משהו פגיע, מפרשים את זה כחולשה?", למעלה ממחצית הנוכחים מניפים את ידם.

השאלה השניה שלה היא "כמה מכם, כשזיהיתם פגיעוּת כאן על במת Ted בשבוע האחרון, תפסתם את זה כאומץ טהור?" בתגובה, כל הידיים מונפות מעלה.

אנחנו טועים לחשוב שלהראות את עצמנו לעולם, על סגולותינו וכישלונותינו, זו חולשה. אנחנו רגילים להציג לראווה את ההצלחות שלנו, את החלקים ה"שלמים" שלנו, ובמקביל, קוברים עמוק בתוכנו את הכישלונות, הפחדים, הטעויות ובעצם, את החלקים האנושיים שלנו.

כרווקים, רובנו דורשים מבןבת הזוג העתידיים שלנו להיות מוצלחים ויפים, בעלי עבודה טובה, מסודרים ומלאי שאיפות, ולצד זאת, אנו רוצים שיהיו אמיצים, פגיעים ואותנטיים.

כשמישהו מעניין אותנו, כמה אומץ יש לנו לגשת ולומר בפשטות משהו כמו "היי, נראה לי שאשמח להכיר אותך, מה את/ה אומר/ת?" מי מאיתנו לא אמר לעצמו, או לחבריו "אם היאהוא היו מעוניינים, הם היו ניגשים"?

במהלך קשר שאנו רוצים בהצלחתו, אנחנו מייחלים שהצד השני ישתף אותנו בעולמו ויסיט אט אט וילון דק ואטום, מאחוריו הוא חי. אנחנו כמהים שהצד השני יאמר לנו משהו על רגשותיו.

מתי העזנו אנחנו להיות הראשונים, לשתף בפרט מהעבר שמלווה אותנו בכאב? מחוויה בהווה שגורמת לנו להרגיש קטנים, רעים או עלובים? מתי נשמנו עמוק והעזנו לגלות רגשי חיבה או אהבה, בלי לדעת איך נענה?

בואו נהיה כנים - רובנו עלינו על מסלול מהיר אל המוות (שיגיע במאה ועשרים), אנחנו בוחרים לחיות בדרך שלא מותירה לנו זמן והזדמנויות לשֵהות עם עצמנו, להבנת השינויים שמתרחשים בנו, באופי שלנו ובנפש שלנו. ויותר מזה, אנחנו חיים בצורה שלא מאפשרת לנו לשתף אחרים במה שעובר עלינו, באמת.

יש תחושות רבות שאנחנו מבועתים מלהרגיש, כמו אכזבה, דחייה, פחד, פגיעוּת או בדידות, אז אנחנו משתקים אותן בעשרות שעות עבודה, בריצה מאירוע למסיבה, בצפייה בסרטים, בשתיית בירה או בחיסול קופסת בן&ג'ריס.

העניין הוא, לפי ברנה, שאי אפשר לשתק רק רגש אחד או קבוצת רגשות, באופן מובחן. שיתוק של רגש מסוים, מוביל לשיתוק אוטומטי של שאר הרגשות, כמו שמחה, הכרת תודה, התלהבות וכד'.

אני אהיה גמישה יותר, ואומר שרוב מכריי, אינם מנסים לשתק רגשות מסוימים, אבל הם בהחלט מנסים לטשטש אותם, והכלל על כך שאי אפשר לטשטש רגש אחד בצורה מובחנת, תקף גם כאן, לדעתי.

לדברי ברנה, אנחנו עושים מספר דברים - אנחנו מנסים להפוך כל מה שאינו חד משמעי לכזה, כדי שלא נתמודד עם חוסר ודאות, אנחנו מנסים להפוך את החיים שלנו ואת מי ומה שסביבנו למושלם (ואני מוסיפה, מחפשים גם בןבת זוג מושלמת, שיתאימו לחיים המושלמים שאנחנו מציגים לעולם).
ואנחנו מעמידים פנים שלמעשים שאנחנו עושים, אין השפעה עצומה על האחרים.

כל זה, בתקווה שנזכה לחוש אהבה ושייכות.

אבל הדבר היחיד שיוצא מכל אלה, הוא המשך המרדף אחרי עוד דברים שינסו להפוך את החיים שלנו למושלמים, בריחה ממקומות של ספק, של חיפוש ושל בדיקה, שצמיחה עשויה להתאפשר מהם, והסבת כאב לסובבים. שלושת אלה, בדרך כלל, מסתכמים בתחושת אומללות.

ברנה מציעה ארבעה דברים (קשים) כדי לחיות אחרת -

הראשון, הוא לתת לעצמנו להראות כפי שאנחנו באמת. השני הוא לאהוב בכל ליבנו, גם כשאין ערובה שנֵאהב חזרה. השלישי הוא לתרגל הכרת תודה ושמחה והאחרון הוא להאמין שמי שאנחנו, זה מספיק.

*

אני מבקשת לכתוב לאהובים שלי, וגם לזרים: בבקשה, תסכימו לנו לראות אתכם. בפעם הבאה שאתם חווים כאב גדול, תחושת כישלון או אכזבה, אל תסגרו את עצמכם בבית ותתנתקו, תנו למישהו יקר לכם לבוא לחבק, שתפו.

תתירו לעצמכם שהות בחברת הרגשות המכווצים והלא פשוטים, כי רק זה יאפשר לכם שהות בחברת הרגשות הנהדרים ומרחיבי הלב שהעולם הזה מאפשר לנו.

אל תנסו לחיות חיים מושלמים, התנסו בלא נודע, נסו קשרים חדשים למרות שהם עשויים לשבור את לבכם, קבלו את השברים שהחיים מעניקים לכם באותה אהבה, ותראו שהם יפיפיים וזוהרים בשמש לא פחות מהחלקים הארוזים בקפידה.

תזכרו שהמעשים שלכם מקרינים על אנשים נוספים, לטוב ולמוטב.

ותאמינו שבדיוק, בדיוק, כמו שאתם, ככה זה טוב.

אולי זו איזושהי התחלה שתאפשר לנו למצוא את בןבת הזוג שאנחנו מאחלים לעצמנו - כזה אמיץ, פגיע ואותנטי.