הישיבה בה למדתי לא הכינה אותי לגירושין של הוריי, גם לא זכור לי שדיברו איתי על אהבה שפוצעת, על לבבות שנשברים, בין אם אני שובר ובין אם שלי נשבר. נכון, גם לא זכורה לי התמקדות מיוחדת בסיפור האנושי הכואב של זוג שאוהב ולא יכול הכול, עדיין. אלו דברים שלמדתי להכיר עם בגרותי ויציאתי לעולם של הגדולים.
אותי בישיבה לימדו לקחת אחריות על עצמי ולבנות בשתי ידי את אישיותי. למען האמת, סביר להניח שאילו הייתי מגיע לישיבה מצויד בתפיסה לפיה האחריות על חיי באחריות הישיבה ורבניה, גם את המסר הזה לא הייתי מצליח לשמוע. אה, ונכון, באמת גם קצות ורשב''א למדו קצת, אז זה עוד היה באופנה, לפני עידן ה"אני לא מתחבר". אז עוד האמינו שללמוד תורה, סתם תורה, לא רק כשהיא מגניבה, או פרובוקטיבית, זו עיקר מטרתה של הישיבה, אבל לא זה הנושא.
הנושא האמיתי הוא, כמה נדוש, עד כמה האדם לוקח אחריות על מעשיו, על חייו. אני יודע שאני נשמע ארכאי, איזה שריד עתיק לאנשי תנועת ההשכלה של המאה השמונה עשרה, אבל השיח העכשוי עבר מזמן את הגבול לכיוון ההפוך. דווקא בדור בו כל האפשרויות פתוחות בפניו - אין שואה ב''ה, לא פוגרומים, לא ייבוש ביצות, ואפילו ברעב אמיתי כמעט שאיש מאיתנו לא נתקל. דווקא כיום שיח הבכיינות התעצם כל כך ונמצא בכל מקום. בפסיכולוגיה המלמדת אותנו כי בכל אשמים ההורים, במערכת החינוך המטילה את האחריות על המורים, ובתחומים נוספים בהם אנו נוטים בקלות להאשים את "האחראים". בין אם הם המורים, הרבנים, התקשורת, הפוליטיקאים או כל קבוצה אחרת, רק לא את עצמנו.
גם בוגרי הישיבות מאמצים שיח זה בקלות רבה מדי. טענות כלפי הישיבה ורבניה נשמעות תדיר. הישיבה אחראית לאטימות הרגשית של הבנים, לצרות האופקים שלהם, לעובדה שאין להם מקצוע נורמאלי או אישה יפה. וכמובן, לחבילת החטאים שלהם, גדולה או קטנה.
אז נכון שרובנו, צעירים דתיים שעברו גיל מסוים כבר לא מצליחים להקפיד על ההלכה במלואה, אבל הנה עוד כמה נתונים, לא מאומתים אמפירית, אבל נכונים מספיק כדי שאעלה אותם על הכתב: חלק גדול מן החיילים "משלימים ציוד" גם אם זה אסור. עובדים במשרדים ציבוריים מדפיסים גם חומר שלא קשור לעבודתם, וכן על זו הדרך...
המפתח לפיתרון הוא ההכרה בכך שיש לנו בעיה, ועלנו לנסות באופן אמיתי לקחת אחריות ולפתור אותה, חבל להשליך את האחריות על אחרים, עם הבעיות נישאר רק אנחנו לבדנו, לכן כדאי גם לחתור להתמודד איתן, כאן, עכשיו, ובעבודה קשה.