בת "פלך" לבן "קווניק"?

האולם באכסניית "בית יהודה" מזמן לא נראה הומה כל כך. מאות שדכניות, ותיקות וצעירות, התכנסו אמש (ד') בירושלים לכנס שדכנים ארצי של ארגון "ישפה", שרענן לאחרונה את שורותיו וצירף אליו מאות מתנדבים חדשים.

בפאנל המרכזי של האירוע, בו השתתפו הרב בני לאו מִקטמון והרבנית ענבל מלמד מהר ברכה, נדרשו השניים אל אחת ה-בעיות בדורנו. על אף הקוטביות בין בתי-המדרש מהם הם באים, שניהם תמימי-דעים בעניין, כי תרבות המערב השולטת בעולם מהווה "השראה" - שלילית כמובן - לתופעת הרווקוּת. לדבריהם מוסד המשפחה נמצא תחת מתקפה ובסימן שאלה, וחייבים לתת כלים להתמודדות עם הבעיה.

הרבנית מלמד (בוגרת בית הספר 'פלך') אף העצימה את הבעיה, כשאמרה שישנם שני גורמים לתופעה: המימוש העצמי, שהעמיד את הקריירה במרכז ודחק הצידה את המשפחה, והתנועה הפמיניסטית, הדורשת מהאישה להתמודד בכמה זירות מרכזיות - בקריירה כמו גם בטיפול הילדים.

(צילום: מתניה אופיר, יחצ)

בפתיחת המושב תיאר הרב לאו, סיטואציה בה בת "פלך" נפגשת עם בחור מ"שבי חברון", (ואם תשאלו אותי - אני לא הייתי משדכת ביניהם..). ראשית, הכל טוב ויפה - האידיאלים זהים, לכאורה: ממלכתיות, צבא, עם ישראל... אבל כשנכנסים לעובי הקורה, הבחור מתחיל להסתייג מִדעותיה המתקדמות של הבחורה, ובמקרה הטוב הוא יחשוב שיש כאן תורה מול תורה; במקרה הפחות טוב - תהיה זאת עבורו פגישה של תורה מול עוון, משהו חיצוני, פרשנות לא ראויה של ההלכה.

לדידו של הרב בני, אין כאן מניעה. הזוג יכול להינשא כדת משה וישראל, כבית שמאי ובית הלל שלא נמנעו מִלהתחתן אלו עם אלו, על אף חילוקי-הדעות ביניהם. אך היושבת לצידו בשולחן, הרבנית מלמד, מיהרה להסתייג- "הציבור שלנו מאד מגוון, ובניית זוגיות טובה היא משימה לא קלה כלל וכלל. ולכן, טוב שיהיו כמה שפחות פערים רוחניים בין בני-הזוג".

תחושת הבדידות קשה מנשוא

חיים פלק, יו"ר ישפה ומנחה המושב, חשף בדבריו נתונים המדאיגים, המורים על כך שעל כל דתל"שית יש 3-4 בנים דתל"שים. כלומר, נמצא שהבנות הן ברמה דתית גבוהה יותר מִזו של הבנים, וכשמגיעים לגילאים מאוחרים, לא קל לבּנות למצוא בחור "רציני",ברמתן ובשאיפתן התורנית. בהמשך ביקש פלק מהדוברים לְחוות דעתם על היחס למצוות בציבור הרווקים והרווקות בגילאים המאוחרים יותר.

הרב לאו תיאר את המשבר בו נתקלים רבים וטובעים בביצה בלית ברירה:" ככל שנוקפות השנים, אנשים מוצאים את עצמם מוותרים על דברים שלא ויתרו עליהם בעבר - ארוחות שבת משותפות, דירה עם שותפים מגוונים, קוד לבוש, צורת תרבות ובילוי - וזה בלשון המעטה. האילוץ הזה של תחושת הבדידות הוא קשה מנשוא".

בהמשך דבריו העלה הרב לאו על נס את החינוך לשונות, "כשיש חינוך כזה כאמור - ניתן לגשר על הפערים הרוחניים. אך לצערנו, אין אצלנו כבוד למחלוקת, ונוצר מִדרג, כך שיהיה קשה לזוג לגשר ביניהם".

הרבנית מלמד קבעה בסיום דבריה, שיש אמנם בחורים שלאחר שיצאו מהישיבה ירדו ברמתם הרוחנית, אך עדיין נוהגים ב"דרך ארץ" - יש להם אחריות, מחויבות, עבודה. הם אינם מנותקים מהחיים כמו בחורים שנשארים בביהמ"ד לאחר גיל 30. "עם בחורים כאלה", היא קובעת בנחרצות, "יש להתחתן, על אף הרמה הרוחנית שהִתמתנה, וזו עצה שהיא משיאה (תרתי משמע..) לבנות רבות שפוחדות "להתפשר" בנקודות מהותיות".

סוגיות רבות וחשובות, שנדמה כי לא ניתנה עליהן לפני כן, הועלו אף הן בדיון, כגון: בנות הבאות מרקע סוציו-אקונומי נמוך ונמנעות מלהתחתן לפני סיום הלימודים; בנות המגיעות לפרקן (=גיל 20), אך לא יודעות למי לפנות; הבחורים שלא מקבלים הכשרה מספקת מהישיבה להתמודדות עם החיים; וגם - הבלבול אצל בנות רבות, באבחנה בין ההתאמה הרוחנית-דתית, לבין ההתאמה באישיות באופי.

האם הינטעס הרבות שנכחו באולם, שמעו את קרקורי הצפרדעים והנסיכות הבוקעים? ימים יגידו.