פתיחה
פרשתינו מתארת את ניסיון ההפיכה הראשון בעם ישראל לדורותיו. מאז ומתמיד קרח נתפס בעיני הקורא הפשוט כאדם רשע התאב לשררה וכבוד. המדרש מתאר בפתח דבריו את טענותיו של קרח ועדתו כנגד משה ואהרן:
"ויקח קרח מה כתיב למעלה מן הענין (במדבר טו) ועשו להם ציצית, קפץ קרח ואמר למשה: טלית שכולה תכלת מהו שתהא פטורה מן הציצית? א"ל: חייבת בציצית. א"ל קרח: טלית שכולה תכלת אין פוטרת עצמה ארבע חוטין פוטרות אותה?!, בית מלא ספרים מהו שיהא פטור מן המזוזה? אמר לו: חייב במזוזה. א"ל: כל התורה כולה רע"ה פרשיות אינה פוטרת את הבית פרשה אחת שבמזוזה פוטרת את הבית?! אמר לו: דברים אלו לא נצטווית עליהן ומלבך אתה בודאן"
(במדבר רבה פרשה י"ח אות ג)
המדרש דורש את סמיכות הפרשיות בין ענייניו של קרח לפרשה הקודמת של הציצית, ומוסיף שאלה נוספת מפיו של קרח המתקשרת לויכוח לגבי דיני מזוזה. מדברי המדרש בפשטם נראה כי קרח הוא אינו ארחי-פרחי, אלא תלמיד חכם, היודע להקשות קושיות. בעיוננו הפעם ננסה לעמוד על טענותיו של קרח, ומה עומד מאחורי שאיפותיו.
אחד בנפש ואחד בלב
ר צדוק מבין את הקשר שקושר המדרש בין פרשת ציצית למחלוקת קרח ועדתו שנובע מסמיכות הפרשיות שם, אך לא מבין מה הקשר למזוזה:
"להבין זה מהיכן הוציאו הדרוש הזה ממשמעות הפסוק שאין לו שום רמז רק מסמיכות לפרשת ציצית"
היות ור צדוק לא הבין את הקשר בין הציצית למזוזה ולטענותיו של קרח, הוא מנסה למצוא קשר אחר שגרם למדרש להכניס לפיו של קרח גם טענות לגבי מצוות המזוזה:
"אך יש לומר שהוא נדרש מהטענה שלו בפסוק כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה והיינו שהטענה שלהם הייתה כיון שעיקר המכוון מהאדם הוא שיהיה נפשו מלא ביראת ה שיוכל להיות גיבור הכובש את יצרו בסור מרע וזה נקרא בחינת קדושה כי כל הגודר עצמו מן הערווה נקרא קדוש. וגם שיהיה הלב מלא בדברי תורה היינו שיהיה נקבע הארת דברי תורה בלבו בכל מעיינו בו יתברך בלי היסח הדעת מהשגחת הווייתו יתברך. ושני העניינים הללו זכו בזה הדור המדבר בתכלית השלמות בשעת מתן תורה כמו שנאמר ואתם תהיו לי ממלכת כוהנים ובחינת כהן ידוע מי שהוא מפנה לבו רק לדברי תורה ולהיות כל מעיינו בתורה הקדושה הוא נקרא בבחינת כהן וגוי קדוש הוא בחינת תכלית היראה בנפש הנקרא קדוש כנ"ל"
ר צדוק שופך אור על יסוד טענותיהם של קרח ועדתו, אך לא מהסמיכות לפרשת ציצית אלא מטענות קרח ועדתו, כי כל העדה כולם קדושים. ידוע, שהמטרה הראשונית של האדם היא לירא מה, כדברי הפסוק: "ועתה ישראל מה ה אלוקיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה אלוקיך ללכת בכל דרכיו ולאהבה אתו". הדבר השני המצופה מן האדם היא שדברי תורה יחקקו בלבו, והם ידריכו אותו בכל דרכיו ואורחותיו, שזהו המשך הפסוק המצוטט לעיל. קרח טען ששני העניינים הללו התקיימו בדור המדבר לגמרי החל משעת מתן תורה. באותה שעה התקיים בהם הפסוק ואתם תהיו לי ממלכת כוהנים וגוי קדוש, כשהכהן מייצג את התורה, מי שמפנה את כל כולו לענייני התורה[1], והגוי הקדוש מייצג את הקדושה שאליה שואף האדם להגיע ע"י יראת ה המושלמת שלו. קרח, הבין שהיות וכל ישראל השיגו את הנקודות הללו, מדוע שרק משה ואהרן ינהיגו את העם ויקטירו קרבנות במשכן - גם הוא יכול! לא רק הוא, אלא כל אחד מישראל.
על אותו עניין מתקשרות הדוגמאות שהביא קרח כנגד משה:
"וזהו הרמז טלית שכולה תכלת היינו היראה כי תכלת מורה על יראה כידוע מזוה"ק (ח"ג קע"ה א) וזהו מרומז בפסוק כל העדה כולם קדושים. ובית מלא ספרים היינו שהלב מלא מהארת הדברי תורה וזהו בתוכם ה"
הציצית בעלת חוט התכלת מזכירה את השלמות ביראת ה, ע"פ דברי המדרש:
ר מאיר אומר מגיד הכתוב שכל המקיים מצות ציצית מעלין עליו כאילו הקביל פני השכינה, תכלת דומה לים, וים דומה לרקיע, ורקיע דומה לכסא הכבוד"
(מדרש אגדה במדבר פרק טו)
הדוגמה השנייה של קרח מוסברת כפשוטה - כשם שיש בית המלא בספרי תורה - כך בעם יש את התכונה של מלאות בתורה, בספרי תורה. קרח הדגים למשה באמצעות שתי הדוגמאות הללו את טענותיו המרכזיות - אנשי ישראל כולם ללא יוצא מהכלל הם בעלי שתי התכונות המרכזיות - יראת שמים (ציצית) ולימוד תורה (בית מלא ספרים) - ומדוע תתנשאו על קהל ה?!
הטעות של קרח
קרח מתואר במדרש כאדם מכובד מאוד:
אמרו חכמים חכם גדול היה קרח ומטועני הארון
(במדבר רבה פרשה י"ח, ג)
כשאמר הקב"ה למשה: קח את הלוים מתוך בני ישראל וטהרת אותם וכה תעשה להם לטהרם וגו והעבירו תער על כל בשרם, מיד עשה כן לקרח. התחיל לחזור על ישראל לא היו מכירין אותו. אמרו לו: "מי עשה לך כך"? אמר להם: "משה עשה בי, ולא עוד אלא נטלני בידי ורגלי והיו מניפין אותי ואומר לי הרי אתה טהור, והביא את אהרן אחיו וקשטו ככלה והושיבו באהל מועד..."
(במדבר רבה פרשה י"ח, ד)
מדברי המדרשים מסתבר לנו שקרח הוא אחד מהאנשים המכובדים בישראל בכלל ובשבט לוי בפרט. בשבט לוי הוא היה מנושאי הארון, ושאר העם הכיר אותו גם כאדם עשיר וחשוב, ולאחר הקדשת הלויים לעבודתם כשגילחו את ראשו ועבר את "ההשפלה" בדמות הנפתו באוויר כשלעומתו אהרון זוכה לכבוד מלכים קוממה אותו וגרמה לו לעשות חושבים. לשם כך הוא גייס את חכמתו הרבה, והייתה לו חכמה. חז"ל מגדירים אותו במקומות רבים כתלמיד חכם, והוא מנסה להוכיח לעם וגם למשה שהוא בודה מליבו מצוות, כשם שהוא בדה מעצמו את הכהונה הגדולה שניתנה דווקא לאהרן. להרחבה ניתן לעיין במדרש, שקרח לאו דווקא לכבודו עשה, אלא רצה ליצור שוויון זכויות מלא בקרב העם. הוא עבר בקרב כל ישראל ושכנע את הבכורות שמשה רצה בטובת שבטו ולכן נידה אותם מעבודת המשכן. מכאן קצרה הדרך לניסיון ההפיכה.
אך כאן בדיוק מגיעה גם טעותו הקריטית של קרח. חכמתו עמדה לו בתכנון המהלכים של דעת הקהל ושכנוע מאסיבי של בוחרים פוטנציאליים, אך הוא שכח מי עומדים מולו - משה ואהרן. ר צדוק מתאר את גדולתו של אהרן על פני קרח[2]:
"ועל זה היה נבחר דייקא אהרן להיות כהן גדול שהוא בחינת קדש קדשים, מפני שהוא תמיד ירא לנפשו שלא יחטא ויפגום ממטרת רצונו יתברך"
אהרן, נבחר לכהונה הגדולה בזכות ולא בגלל פרוטקציה או קירבה למלכות. אהרן היה בעל מידה שכנראה לא הייתה קיימת אצל קרח ועדתו, והיא מידת הזהירות מנפילה מקרית במידותיו. ידוע הדבר, שהכהן הגדול ביום הכיפורים עומד לפני ולפנים בקדש הקדשים, ואם טורדת את מחשבתו מחשבת חולין אחת מיד נופל ומת. אהרן היה בעל המידה הזו של הזהירות, אך מי אמר שבקרח לא הייתה קיימת אותה התכונה?
משה, בנוק אאוט
משה מלמד את קרח ועדתו מוסר, וזאת מהדוגמאות שלהם עצמם, כפי שמסביר ר צדוק:
"שלא עלה על ליבם שיש עוד איזה מיחוש לנפשם שיהיו צריכים שמירה ואזהרה, והיו סבורים שכבר הם נשלמים מכל וכל. אמנם משה רבינו השיב להם שגם הטלית שכולה תכלת נצרך לו חוט אחד של תכלת בציצית...כי גם הנפש המלא יראה, יארע לו בחינת השכחה אם לא ישים על לבו תמיד לזיכרון...וגם הבית המלא ספרים נצרך לו שמירה מבחוץ, וכאמרם ז"ל (מנחות מג:) כל מי שי לו ציצית בבגדו ומזוזה בפתחו מובטח לו שלא יחטא..."
ר צדוק מסביר לנו את תשובתו של משה. כמו באומנות לחימה, הוא השתמש בכוח המתקיפים אותו נגדם. הם טענו ששמירה תלויה בכמות, ואף הקהילו את כל העם על משה ואהרן. הם פשוט היו בטוחים בעצמם שהם מוכנים לכהונה, רק בגלל שלכאורה זכו ליראה ולתורה מתוקף היותם במעמד הר-סיני. בא משה ומכריע את הכף לטובתו - הכמות חשובה, אך האיכות חשובה יותר. תמיד צריך זהירות נוספת, שמירה נוספת, שתמנע את האדם הירא והחכם מליפול לחטא.
בימינו, להבדיל מקרח ועדתו, ולהבדיל ממידות היראה והלימוד, יש לנו המון דברים שאנו בטוחים שהם כבר מאחורינו, שאנו מכילים אותם בתוכנו, ואין צורך לשפר אותם או לתחזק אותם. הרי אם למדנו גמרא בפרט ומקצועות הקדש בכלל במשך כעשר שנים רצופות, אין עוד סיבה להמשיך באותה המסירות, כי אנחנו כבר יודעים ללמוד. אם אנחנו התקדמנו בתפילה, במעשים טובים, בשמירת הלשון או בכל מידה אחרת גם כזו שלא בקדושה, עדיין חובה עלינו לשמור על הקיים, לתחזקו ולשפרו. משה רבינו מלמד אותנו, שאהרן הכהן הנהיג בעצמו מידות של זהירות חרף גדולתו. ובנוגע למחלוקת קרח ועדתו, משה מלמד אותנו, שגם כשאנו בטוחים בטענותינו, בדרכינו ובמחשבותינו, עדיין ראוי לעצור, לבחון, והכי חשוב לנהוג במידת הזהירות. וגם קצת צניעות לא תזיק.
[1] נראה נא את דברי הרמב"ם בהלכות שמיטה ויובל פרק י"ג בנוגע לקשר שבין הכהן, הנקרא בפי הרמב"ם "שבט לוי" לתורה: ולמה לא זכה לוי בנחלת ארץ ישראל ובביזתה עם אחיו מפני שהובדל לעבוד את ה לשרתו ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים שנאמר יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל, לפיכך הובדלו מדרכי העולם לא עורכין מלחמה כשאר ישראל ולא נוחלין ולא זוכין לעצמן בכח גופן, אלא הם חיל השם שנאמר ברך ה חילו, והוא ברוך הוא זוכה להם שנאמר אני חלקך ונחלתך..
[2]מומלץ לעיין בדברינו לפרשת תצווה על ייחודו של אהרן בתור שליח דמטרוניתא - שליחו של העם מול הקב"ה.