פתיחה
פרשתינו הפותחת את ספר דברים, מייצגת בשמה את מהות כל הספר - הדברים שאמר משה לעם ישראל ערב מותו וערב כניסתם לארץ. ספר זה גם נקרא "משנה תורה", היות ורוב רובו של הספר הוא סיכום וחזרה על המצוות שנצטוו ישראל, ובנוסף, אזכור האירועים המרכזיים שעברו בני ישראל בארבעים שנות נדודיהם במדבר.
נעמוד לרגע על משמעות המילה דברים שבה משתמשת התורה ע"פ פירוש המדרש:
"אלה הדברים אשר דבר משה...מה תלמוד לומר "אלה הדברים אשר דבר משה" מלמד שהיו דברי תוכחות שנאמר: "וישמן ישורון ויבעט". כיוצא בו אתה אומר: "דברי עמוס אשר היה בנוקדים מתקוע אשר חזה על ישראל בימי עוזיהו מלך יהודה ובימי ירבעם בן יואש מלך ישראל שנתים לפני הרעש". וכי לא נתנבא עמוס אלא על אלו בלבד? והלא יותר מכל חבריו נתנבא! מה תלמוד לומר דברי עמוס? מלמד שהיו דברי תוכחות. ומנין שהיו דברי תוכחות? שנאמר: "שמעו הדבר הזה פרות הבשן אשר בהר שומרון העושקות דלים הרוצצות אביונים האומרות לאדוניהם הביאה ונשתה" - אלו בתי דינים שלהם". (ספרי דברים פיסקה א)
הביטוי אלה הדברים כולל לא רק מצוות וסיפורים שנשנים מחדש, אלא גם תוכחות. בעיוננו הפעם ננסה לעמוד על תפקידה ומשמעותה של התוכחה.
משמעותה הפנימית של התוכחה
כהקדמה, נביא את דבריו של הרמ"א, (הרב משה איסרליש) בפתיחת דבריו לחלק אורח חיים שבשולחן ערוך:
שויתי ה לנגדי תמיד הוא כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים אשר הולכים לפני האלהים, כי אין ישיבת האדם ותנועותיו ועסקיו והוא לבדו בביתו, כישיבתו ותנועותיו ועסקיו והוא לפני מלך גדול, ולא דבורו והרחבת פיו כרצונו והוא עם אנשי ביתו וקרוביו, כדבורו במושב המלך. כ"ש כשישים האדם אל לבו שהמלך הגדול הקב"ה, אשר מלא כל הארץ כבודו, עומד עליו ורואה במעשיו, כמו שנאמר: אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאם ה, מיד יגיע אליו היראה וההכנעה בפחד השי"ת ובושתו ממנו תמיד (שולחן ערוך, אורח חיים, א, א)
הרמ"א מדבר על כך שאדם תמיד צריך לראות עצמו כאילו הוא נמצא בזכוכית מגדלת מצד הקב"ה, וכך תגיע אליו היראה מהקב"ה. כשם שאדם מתבייש לעשות מעשים רעים אל מול פני אנשים אחרים, על אחת כמה וכמה כאשר בידיעתו הוא תמיד נמצא במעקב תחת עינו הפקוחה של הקב"ה. בכל אופן, ראייה זו של השגחה בכל רגע ורגע קשה היא. ר צדוק אומר שכאן בדיוק מגיע תפקיד התוכחה:
"אך העניין של דברי תוכחות הוא להכניס יראת ה בלב, שיראה שמלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא עומד עליו ורואה במעשיו, ומיד יגיע אליו היראה...והיינו שיצייר תמיד שהשם יתברך עומד לפניו וילך אחריו. וכן על ידי היראה בא לתשובה על העבר"
ר צדוק מראה לנו את הדרך לקבע את יראת החטא ויראת הרוממות בליבנו תמיד. אמנם קשה להגיע לאותן הדרגות של יראה, וההרגשה תמידית שה בוחן אותנו קשה אף יותר. בכל אופן, ר צדוק מראה שיש דרך מעשית לקרב אותנו לאותה הרגשה, והיא ע"י תוכחות.
מהו מקומה של התוכחה? הנביא מנסה להחזיר את העם למוטב, וכביכול ע"י התוכחה הוא גורם לאנשים לחשוב מחדש על מעשיהם. כתוצאה מאותה מחשבה מחלחלת אליהם הידיעה הישנה-חדשה שיש דין ויש דיין לעולם, והוא רואה ובוחן את מעשיהם. העם החוטא אולי חושב שהוא חסין מפני הפורענות כי הקב"ה רחוק ואינו רואה - בא הנביא וע"י התוכחה חושף בפניהם את האמת: הקב"ה לא מפסיד אף פרט מהתנהגותכם, וגם התגובה לא תאחר לבוא. פסוק המבטא דברים אלו בצורה טובה נאמר ע"י ירמיהו, בין שאר תוכחותיו לעם:
אִם יִסָּתֵר אִישׁ בַּמִּסְתָּרִים וַאֲנִי לֹא אֶרְאֶנּוּ נְאֻם ה הֲלוֹא אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֲנִי מָלֵא נְאֻם ה: (ירמיהו פרק כ"ג, כ"ד )
בל נשכח את תפקיד התוכחה המקורי: התוכחה אינה המבשר הרשמי של הפורענות העתידה לבוא, אלא היא כלי ביד הנביא להחזרת העם למוטב. האדם חוזר בתשובה במטרה לעמוד מול ה מחדש, בידיעה שהוא צופה ויודע את כל מעשיהם, מה שלא היה ברור לו קודם.
אימתי זמן תוכחה??
התשובה שעליה מדבר ר צדוק היא אינה התשובה המוכרת לנו מחודש אלול ובכלל, הכוללת בעיקר חרטה על מעשים רעים ועבירות שביצענו. התשובה כאן היא סניף של התשובה המוכרת, והיא באה מלשון שיבה - שיבה למול פני ה מחדש, ודרך אגב גם להשיג צורות שונות של יראת ה.
מתי הוא הזמן הטוב ביותר להראות מחדש אל מול פני ה? ר צדוק מציע לנו את יום השבת:
"ושבת זמן תשובה וכמו שאמרו (בפרקי דרבי אליעזר פרק י"ט) מזמור שיר ליום השבת טוב להודות לה - שכל מי שמודה ועוזב - ניצול מגיהינום שכן מורה מידת מלכות...שמורה גם כן שמפורש לנגד עיניו על ידי אמונה שמלך מלכי המלכים עומד עליו ומיד יגיע אליו היראה...ועל ידי זה בא לתשובה כאמור".
השבת, היום השביעי, היא כנגד המידה השביעית - מלכות. ביום השבת עומדת כל הבריאה מול הקב"ה ומתחדשת לקראת השבוע הבא. בכל יום ויום מתחדשת הבריאה, כשביום השבת הבריאה שובתת, כביכול היא עומדת מול פני ה מחדש. ביום כזה גם האדם, כחלק מהבריאה יכול ומסוגל להתקרב אל מול בורא העולם מחדש. שביתת השבת מסמלת אפוא את האמונה בקב"ה שברא את העולם לבדו.
תוכחה טובה לעולם??
הגמרא בתמיד דורשת לגבי התוכחה:
תניא, רבי אומר: איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם - יאהב את התוכחות, שכל זמן שתוכחות בעולם - נחת רוח באה לעולם, טובה וברכה באין לעולם, ורעה מסתלקת מן העולם, שנאמר ולמוכיחים ינעם ועליהם תבא ברכת טוב. (כח.)
מדברי הגמרא משתמע שהתוכחה היא טובה ביסודה, כי היא מביאה לעולם נחת רוח, טובה וברכה. התוכחות כמו שהזכרנו לעיל אינן באות בקונוטציה שלילית של פורענות ואמירות קשות, אלא הן מגיעות ממקום חיובי, שאמור להחזיר את האדם למקומו הראוי לו - אל מול פני ה.
בעיוננו התוכחות הוזכרו בעיקר במצוות שבין אדם למקום, וזה היה גם היסוד בדברים שאמר משה לעם. נראה לי שגם במישור שבין אדם לחברו ראוי לנו להקשיב לתוכחות, אם מצד חברינו ואם מצד עצמנו. להבדיל, לעתים אנו כבר לא עומדים באותו מקום מול חבר קרוב יותר או פחות, בגלל מקרה מסוים שפגע בו או אמירה לא במקום שאמרנו. אנשים לא אוהבים שמעירים להם, כי הם מקבלים את כל העניין בקונוטציה שלילית של משהו איתך לא בסדר - וזו כבר גישה לא נכונה. אם נקבל את התוכחות כדבר חיובי, כדבר מקרב בין אדם לחברו, יהיה לנו גם קל יותר להיעזר בתוכחות להתקרב גם במישור שבין אדם לחברו.