הכל כבר שכחו את הפולמוס האחרון במקומותינו, שזה לכינוי המחודש "ניאו-רפורמים". הסערה חלשה על אף הפערים האדירים בין קבוצות שונות בציונות הדתית - והדיון סביב הנושא נגדע מפני שאבד בו העניין התקשורתי. כזה הוא טיבם של פולמוסים מתוקשרים, שאינם אלא התגוששות ענקים, ללא שום עיון רציני או שורה תחתונה.
מי שמבקש לבחון את הדברים לעומקם, הוא הרב ד"ר בני לאו העומד בראש "בית מורשה" בירושלים. במאמרו, "אתגר חידוש ההלכה" (בתוך "אקדמות" כ"ג שיצא זה עתה ממכבשי הדפוס), הוא מתמודד בצורה נועזת עם האתגרים המודרניים העומדים לפתחו שלו, כפוסק אורתודוקסי-מודרני בחברה הישראלית. הרב לאו משרטט את דמותו של הפוסק בחברה המודרנית, תוך שימת דגש על השפעתה של החברה המודרנית על הפסיקה ההלכתית.
במאמרו טוען הרב לאו כי שקיפות ואמינות הן תנאי להנחלת התורה: "בעולמה של ההלכה, הידע עבר לרשות הרבים, כל אחד יכול לדעת הכל... היום, כשלכל אחד יש גישה לפרוייקט השו"ת, וגוגל מנגיש את התשובות לכל השאלות בעולם, יכול כל אדם לברר כל תשובה ולבחון את אמינותה". כיוון שכך, טוען הרב לאו כי הפוסק נדרש לאמינות מלאה בנוגע למקורות בהם הוא משתמש, כשבתשובה ההלכתית הוא מקפיד שלא להעלים מעיני השואל את מקורותיו המלאים לפסיקתו. "רב שיפסוק באופן סתמי, לקולא או לחומרה, במקום שיש מורכבות הלכתית, ייתפס כאיש לא אמין", טוען הרב לאו.
הוא מתייחס בהמשך מאמרו לרגישות האנושית הנחוצה לפוסק, כשבלעדיה ישנו חשש משמעותי לחילול השם: "פסיקת הלכה מתירה ומתחשבת מחברת את הציבור לתורה ומעצימה את שדרת שמירת ההלכה בישראל". מעבר לכך, אם נתפס פוסק ההלכה כמי שאינו משתדל לסייע לשואל בקשייו - הציבור עשוי לאבד את האמון בכל המערכת ההלכתית כולה. כסיוע לדבריו, מצטט הרב לאו את הגמרא בכתובות (דף כ"ג ע"א), המספרת על בנות ישראל שנפלו בשבי והגיעו לנהרדעא. האמורא שמואל חושש שמא נבעלו בדרך ונפגמה כשרותן, אך אביו נוזף בו: "אילו היו בנותיך - האם היית מזלזל בהן כך"? לתפיסתו של הרב לאו, עקרון זה אמור להנחות את דרכו של הפוסק - רגישות מקסימאלית כלפי השואל והציבור.
חלקו השני של המאמר מתמודד עם השפעת המודרנה על ההלכה. נדמה כי עיקרה בהסתגלות ההלכה למציאות חדשה ובתוכה גילויו מחדש של ה"אחר" בקהילה: האדם המוגבל פיזית ונפשית שהופך שווה זכויות, אנשים בעלי צרכים מיוחדים המצפים להבנה והקשבה ומעל כולם, האישה שהפכה שווה בת שווים בכל חזיתות החברה. זאת ועוד, המציאות המודרנית מעצימה את מעמדו של האדם הנברא בצלם - ולגבי כל הנ"ל נדרשת התייחסות הלכתית מחודשת, בעולם ערכים שונה ומתקדם.
בסיום מאמרו, מספר הרב לאו על חופה שערך באחרונה, כשלאחריה נשאל האם החופה שנערכה זה עתה מוגדרת אורתודוקסית: "כדי להיות אורתודוקסי, בעיני אותו יהודי ישראלי חילוני, צריך להיות לא מובן, לא רלוונטי, לא ידידותי. יהודי אורתודוקסי אמור לשמר במחשבתו, בלבושו, בשפתו ובהתנהלותו את היהודית המקורית, לא זו המדברת עברית ישראלית, לא זו המעודכנת בחיי המעשה", מסביר הרב לאו ומאשים את תרבות הפסילה הנוהגת לא אחת כלפי הרבנים המודרניים ע"י החוגים החרדיים והחרד"לים. "הפסילה הזאת מעולם לא קירבה איש לעולמה של תורה, לא עצרה בעד רוחות של התבוללות, לא מנעה שנאת חינם - אלא הבעירה אש זרה. מותר לנו לדרוש בתוקף לעצור את המגמה הרעה הזאת", טוען הרב.