פסיקתו של הרב אברהם יוסף שליט"א, רבה הראשי של חולון ובנו של הגר"ע יוסף שליט"א, לפיה אסור לצרף שופט דתי למניין ואין לאפשר לו להיות שליח ציבור, ובמקביל יש להתעלם מקיומו כאילו הוא אוויר בעלמא, שכן הוא "רשע המרים ידו בתורת משה", מעוררת תמיהה רבה וצער עמוק.
תמיהה רבה על שום מה? מבחינה עניינית, אין חולק על כך שמעמדם ההלכתי של בתי המשפט בישראל הוא נושא מורכב וסבוך, שנידון במאמרים רבים בדורות האחרונים. רבני ישראל מכל המגזרים, שעסקו בשאלה האם מותר לאדם הנמצא בסכסוך אזרחי עם אדם אחר לפנות תחילה לבית משפט, קבעו רובם ככולם שיש בכך איסור ערכאות, ויש לפנות תחילה לבית דין רבני, הפוסק על פי ההלכה. משום כך גם קמו בתי דין רבניים רבים, ממלכתיים ופרטיים, העוסקים בבירור תביעות ממוניות. אולם, אין גם חולק על כך שבתחומים רבים אחרים אין שום איסור לפנות לבתי משפט, ובראשם בתחום הפלילי: האם יעלה על הדעת שאדם שהוכה או אישה שנאנסה ח"ו לא יפנו לבית משפט במקרה שכזה? כך גם בתחום המנהלי, פוסקים רבים מתירים לאדם לפנות לבית משפט כאשר הוא סובר שמוסדות המדינה לא נהגו כלפיו כראוי. קשה אפוא להבין ברמה הבסיסית ביותר, מדוע גם לשיטתו, לא חילק הרב יוסף בין הקטגוריות השונות של השופטים.
יתרה מזאת, גם בסכסוך ממוני, הבעיה מתעוררת כאשר השופט פוסק על פי כללי המשפט, בניגוד לפסיקת ההלכה. אם השופט פוסק על פי ההלכה, ובדרך כלל בסכסוכים ממוניים קשה למצוא מקרה שבו באמת הפסיקה תהיה באופן הסותר את ההלכה, אין הוא עובר על שום איסור. אולם לדעת הרב יוסף גם שופט "המבטיח שכל הפסקים שיוצאים מתחת ידו הם על פי השולחן ערוך" נכלל בהגדרות הקשות שלו, באופן תמוה ביותר.
ועוד הערה אחת בתחום הענייני: הנחת היסוד של הרב יוסף, שהתמנות לשופט מעידה על רשעותו של האדם, שוללת מכול וכול מעורבות של אנשים דתיים במערכת המשפט במדינת ישראל. מבחינה הלכתית, הנחה זו שנויה מאוד במחלוקת, ורבים מרבני ישראל התירו - ואף עודדו - אנשים להשתלב במערכת זו. די אם נצטט את דבריו של הרב מרדכי אליהו זצ"ל, שבעניין זה כתב - "במצב הנתון יש חשיבות ותועלת בשופט דתי כמו גם בעורך דין... שירימו קול התורה בכל מגזרי החיים" (ראה תחומין ג, עמ 244). גורם זה כשלעצמו אמור למנוע התייחסות שלילית כלפי אלו שאימצו פסיקה זו. אך גם מבחינה עקרונית יש מקום לשאול: האם באמת לדעת הרב יוסף מצב רצוי הוא שמערכת המשפט תתנהל אך ורק על פי שופטים חילונים, הרחוקים מדרכה של תורה? האם אין הוא רואה חשיבות בכך ששופטי דתיים מקדשים שם שמיים על ידי פסיקה על פי ההלכה וציטוט מקורותיה? דווקא היום, כשהכול רואים בעיניים עד כמה עולמו התרבותי של השופט מהווה משקל בפסיקת ההלכה שלו, האם שאלת השתלבותם של שופטים דתיים לא ראויה להתייחסות קצת יותר מורכבת?
אך כאמור, פסיקתו של הרב יוסף אינה רק תמוהה, אלא גם מצערת עד מאוד. גם אם הרב יוסף סובר שיש איסור להתמנות לשופט, קשה להבין מה מצדיק פגיעה אישית כה קשה בשופטים דתיים, רבים מהם אנשים יראי שמים ואוהבי תורה, אנשי חסד ותרומה לחברה. בישיבת הר עציון אנו זוכים מדי שנה ביום הכיפורים לקריאת ההפטרה של שופט בית המשפט העליון (לשעבר) ר צבי טל הי"ו, אמנם בנסיבות מצערות של ערב יום הזיכרון לבנו משה הי"ד, שנפל במלחמת יום הכיפורים. השופט טל הוא תלמיד חכם, איש צדיק וישר, שכל חייו פעל מתוך גישה תורנית וערכית, המלווה בחסד ובחמלה כלפי החלשים. הכיצד לא בוש הרב יוסף להגדיר אדם כזה, ועוד רבים אחרים שאין אפשרות לפורטם, כ"רשע המרים יד בתורת משה"?
ולבסוף - חז"ל הורו לחכמים להיזהר בדבריהם, וקבעו שמצווה על אדם שלא לומר שדבר שלא נשמע. דווקא בימים אלו, ימי הסליחות והרחמים, ראוי היה יותר לדבר על המשותף ועל המקרב, ולא על המפריד ועל המרחיק. ועדיין לא מאוחר לתקן.