קראתי את דבריו של הרב אמנון בזק, בעניין לימוד התורה בעולם הכללי, ומי ראוי להעביר שיעור תורני. לפני שאתיחס לדברים, ברצוני להביע תמיהה על השפה בה משתמשים רבים כלפי ציבור גדול מאד בציונות הדתית, אם לא הציבור המרכזי בה.
המונח "חרד"ל" הוא כינוי שם לקבוצת אנשים, שם שלא נבחר על ידם אלא הודבק אליהם בעל כורחם. כינוי שם עם קונוטציה של מאכל דלוח, ושיוך קבוצה גדולה לעולם החרדי היקר בעל כורחה, יש בו משום "המכנה שם לחבירו", אשר חז"ל מנוהו עם מי שאינו זוכה לעולם הבא חלילה. ודאי הדברים נאמרו בלהט העט המתהפכת, וודאי עשו תשובה כל המשתמשים בשפה שלא יכירנה מקומה. הבה נחדל לאלתר מכינויי שמות, ומה ששנוא עלינו בל נעשה לחברינו.
אקדים ואומר- אינני שייך לבעלי הרפלקס המותנה, אשר בשומעם את צירוף המילים "שיח עם חילוניים" מיד מתהפכת נשמתם בקרבם. השיח הפתוח והאמיץ עם העולם החילוני יקר לליבי, והוא ערך עליון בביסוס המדינה כהוגנת לכל מרכיביה, עם הכרות אמיתית בין החלקים השונים בה. בזה עסוק עולמי, ואיני בא להמעיט בערך זה כלל. כמו כן, ארגון צהר, המחבר חלקים נרחבים בחברה לעולם התורה, הוא ביתי. הדברים להלן אמורים כלפי המאמר שגינה בתוקף את העולם הציוני דתי הרואה דברים שונה מהרב בזק, ואינם אמורים כלפי ארגון צהר.
מדוע לא לקבל תורה מיאיר לפיד?
והרי למדנו מרבנו הרמב"ם "כתר תורה הרי הוא מונח ועומד ומוכן לכל, כל מי שירצה יבוא ויטול". הרי לנו שתורה היא הפקר לכולם, כל אחד מישראל יכול ללמוד אותה ולפרשה כאוות נפשו. מי אנו שנאמר ליהודי שלא לחדש בתורה?! כל אחד והפירוש שלו.
אך ברור לכל המכיר דברי חז"ל בעניין לימוד התורה, שאין הדברים כך. על אף הציטוטים דלעיל, נראה כי המגמה הקיימת כיום בה מרובים מעבירי השיעורים שאינם בעלי יראת השם, היא תופעה שחלקה חיובי, אך רובה שלילי. לא זו אף זו, לעניות דעתי השיעורים הללו אף מאיימים במידה מסוימת על עצם המשך מסורת התורה שבידינו, ויש לסמן את תופעה זו ולהיאבק בה בחכמה ובענווה, תוך כבוד לעמדות ההפוכות של תלמידי חכמים אחרים.
 |
|
זה יפה, זה מעניין אבל זה לא תורה (יאיר לפיד, צילום ארכיון: ליעד כהן)
|
זה הכלל: את התורה לא מורידים בסגנונה ובאופייה הרוחני אל עבר רמתו של הרחוב הסואן. התורה דורשת שאנו נתרומם כלפיה, ולא נוריד אותה אל תאוותינו. התורה לא תעמוד במדרכה ותתחנן שמישהו יואיל בטובו לעצור ולתת לה תשומת לב. אין זה אומר שאין ערך בהפצת תורה המונית, אלא שהפצה זו אינה בגד תורה, אלא בגדר קירוב לבבות.
וגם קירוב לבבות עצמו כשמו כן הוא- קירוב הלב אל ד, ולא להיפך. המחיר שמשלמת התורה בהיותה מרימה יד לעצור טרמפים בתחינה אל הרכבים ברחוב הסואן, הוא מחיר שאסור לה לשלם.
על כן, אין לכנות בשם תורה את השיעורים הללו, וזאת לפחות בשל חמשה עקרונות יסוד תורניים, החסרים במעבירי השיעורים שאינם יראי השם.
תורה אינה מידע
מדע הוא מידע. המשפט המדעי "אחד ועוד אחד שווה שניים" - הוא משפט נכון בלי קשר לרמה הרוחנית של המורה והתלמיד הלומדים אותו. את התרגיל הזה למדו בגרמניה, במרוקו ובירושלים באותה צורה. דבר לא השתנה. אין קשר בין הלומד והמלמד לבין התרגיל הנלמד.
אך התורה איננה מידע. תורה היא תרבות חיים המקפת את כל רבדי הלומד. ולפיכך, תורה מקבלת שינוי ואופי מיוחד מנושאה, ממי שמלמד אותה וממי שלומד אותה. על כן, אדם בעל נטיה לחוסר אמונה בדבר ד, אדם שאינו חש מחוייב לקול ד הדובר בו לקיים מצוות- אדם כזה משפיע על התורה שבו להיות מקולקלת, ואסור ללמוד ממנו. ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ד צבאות הוא. אם המעביר הינו נקי כפיים ובר לבב, ומחוייב לתורה ולעניינה, תורתו טהורה היא, ויישא ברכה מאת ד. ואם לאו, אם גישתו ללימוד היא כגישה למידע חיצוני, אזי תורתו היא ההפך מטהורה.
 |
|
תורה צריכה עמל (צילום אילוסטרציה)
|
עמל
תורה היא עמל. בעמל היא נקנית, בעמל זוכים בה. לכן וורטים חריפים אינם בגדר לימוד תורה אמיתי, ולכאורה ספק אם יש לברך עליהם ברכת התורה. תורה היא עיסוק, היא שקיעה בה, היא קביעות, קביעת עיתים לתורה. האופי הקיים כיום בשיח המודרני בחלקו הוא כמו אופיה הכללי התרבות המערבית- רדוד, מהיר, מהנה לרגע, ונשכח בשני רגעים. תורה ללא עמל, ללא שינוי פנימי של הלומד בעקבות לימוד. זו אינה תורה אלא חכמה דלה ועניה.
אשר בחר בנו
לימוד תורה, הוא הוצאת נשמת ישראל אל הפועל. יסלחו לי הקוראים היקרים על המילים הרוחניות משהו, אך זו היא האמת הגדולה והשלימה. התורה מסייעת לנו להוציא אל האור את האידיאלים האלוקיים הגנוזים בנו פנימה. לימוד תורה הוא הבטה פנימה לשורש נשמת האומה, למגמת חייה, לאן אנו הולכים ומניין באנו, לאמת שלנו. התורה איננה חידוש, אלא גילוי הכמוס כבר בנו. מי שאינו לומד כך, מי שניגש ללימוד מתוך הבטה חיצונית על התורה כחכמה נאה ולא כנשמה, לעולם לא יזכה לאורה, וספריו אינם תורה אלא יצירות תרבותיות ואמנותיות, לעיתים יפות ולעיתים פחות.
"כל תורה שאין לה בית אב אינה תורה"
תורה נקנית על ידי המפגש הפרונטאלי עם הרב, אשר מעביר לתלמידו את מכלול הירושה הרוחנית שירש מרבו, אשר ירש מרבותיו, עד סיני. לכן תורה מחייבת מסורת, "מורשה קהילת יעקב". תורה שיסודותיה אינן מסורות אלא מומצאת בלבד, אינה תורה, ואף מאיימת על התורה, בהיותה חיקוי סטטי לדבר חי וקדוש.
ענווה
ללא ענווה, אין תורה. ענווה כלפי שמיא, ענווה כלפי גדולי ישראל, ענווה כלפי הדעה ההפוכה משלי. אחד המאפיינים של המחקר והשיעורים החילוניים ושל ספרי החידושים שלהם, הוא חוסר הענווה כלפי הגדולים מהם, ואף כלפי הדעות ההפוכות. תורה אמיתית היא ענווה נפשית, מוכנות לשקול שוב ושוב את דברי, ניסיון עקבי להבין את דברי הגדולים ממני. תורת גאים אינה תורה, ומעבירי השיעורים שאינם יראי השם, אינם בעלי ענווה מחז"ל הקדושים.
יפה ותרבותית, אך זו אינה תורה
אך כמו בכל בריאה, גם מתופעה זו יש מה ללמוד- את החריצות, הבקיאות, היושר, הרהיטות, הגיוון, היציאה משבי הקונספציה. כל הצדדים החיצוניים הללו, אשר הם חשובים מאד, אותם עלינו כחובשי בית המדרש ללמוד מהספרות החילונית לתורה ומעוסקיה שאינם יראי השם, כטבחות וכרוקחות נאות ואף ככלים יסודיים ללימוד.
איני רואה בעיה בקריאה רגילה בספרים חביבים המביעים דעות שונות על החיים, או מהליכה לשיחה חילונית על הגות יהודית בימי הביניים. אדרבה, זה יפה ותרבותי. אך זו אינה תורה, ואין להכניס את הספרות והתרבות הזו בגדר תורה או הקרוב לה, וודאי אין לברך על כך ברכת התורה.
על כן, אשרינו שזכינו לעמול על דבר ד בבתי מדרשיות הנאמנים למסורת סיני, בענווה ובטהרה. תורה קונים בבית המדרש, ופילוסופיה אנושית קוגניטיבית קונים ושומעים באקדמיה.