כל חיי לא חיפשתי קולות, גם לא חומרות. חיפשתי את ההלכה השפויה, את הדין ואת הצדק. ספרו האחרון של הרב נחום רבינוביץ שליט"א ("שיח נחום") הוא דוגמת מופת של הלכה ראויה: לעיתים מחמיר, לעיתים מיקל (ביחס למקובל), כי הוא מחפש את האמת. והשנה, לראשונה בחיי, אני מחפש קולא, כדי לא לומר את תפילת הווידוי: "אשמנו, בגדנו, גזלנו, כבשנו". והסיבה לכך היא, שאנחנו, לאחר אלפיים שנות הכאה "על חטא", התחלנו לקבל ברצינות את האשמות כביכול נגד עצמנו.
במקורה, הייתה להלכה מחשבה נכונה: נקטה לשון רבים ("אשמנו"), ונקטה אקרוסטיכון של א"ב, ללמדנו, מהו חשבון נפש אישי ולאומי שראוי שכל אדם יעשה בחייו. אבל ההלכה הצודקת הפכה מחלה פתלוגית אצל יהודים, וזה אסון של ממש.
הזרע הראשון להלך מחשבה זה נטמן אצלי אחר ההפגנה של "ארבע מאות אלף", כביכול, לאחר אירועי "סברה ושתילה" (1982). אחד הנואמים, ליובה אליאב, דומני, קרא בפאתוס: האם נוכל לומר ש"ידינו לא שפכו את הדם הזה"? רציתי אז לומר לו כך: אתה טועה, כי בפרשת "עגלה ערופה" נאמר: "כי יימצא חלל באדמה... לא נודע מי הכהו". וכאן יודעים בדיוק מי הכה: הערבים. ערבים נוצרים (הפלגנות) טבחו בערבים מוסלמים (משום שאלה, קודם לכן, טבחו בנוצרים). ומי האשם? היהודים. בעיניי, הסיפור, כולל ועדת כהן שהוקמה בעקבותיו, היה זוועה מוסרית: מוסלמים טובחים בנוצרים, הנוצרים מחזירים בטבח במוסלמים, והאשמים הנצחיים הם היהודים. והיום כל העולם יודע, וכך רבים בתוכנו, שהיהודים "אשמים, בוגדים, גזלנים, רוצחים". והם גם יודעים שהיהודים "כובשים", על אף שאין עם כובש במולדתו, ולמרות שלא קיימת במציאות קהילה שממנה "כבשנו" כביכול, מפני שלפלשתינים מעולם לא הייתה ריבונות כלשהי בארץ ישראל.
וזה כבר לא "חשבון נפש" יהודי, אמיתי וראוי, אלא זו מחלה, זו פתלוגיה. וגם מתברר, שאירוע זה לא היה יחיד, וכמו סרטן הוא הולך ומתפשט, עד כדי סכנה קיומית. והצרה מתעצמת, מפני שבעוד שהחברה היהודית החולה מקבלת על עצמה חטאים שמעולם לא חטאה, החברה המוסלמית, נגועה במחלת נפש הפוכה: מעולם אינה מודה בפשעים גלויים שכן עשתה, היא יודעת על ה"נכבה" שלה, אבל מעולם לא הודתה במלחמות הפשע המתמדת שהיא מנהלת נגדנו. שתי החברות, היהודית והמוסלמית, חולות נפש, אבל הפוך זו מזו: הראשונה, מודה גם במה שלא חטאה, והאחרת לעולם אינה מודה בכלום. וההתנגשות ביניהן היא בלתי נמנעת.
לכן, לכל היותר תסתכלו במחזור בעיניים בלבד, ואל תגידו "אשמנו, בגדנו". ואל תכו על לב. מפני שיש הרבה יהודים וגם הרבה גויים, שלוקחים את זה ברצינות גמורה. וזה כבר לא "חשבון נפש" אלא מחלת נפש.
אמנון שפירא חבר קיבוץ טירת צבי, ולשעבר מזכ"ל תנועת בני עקיבא
החל מראש השנה ועד ליום הכיפורים, נפרסם מידי יום מאמר של איש ציבור המבקש להתוודות ולהוסיף חטא נוסף לרשימת החטאים הקולקטיבית שלנו.
עוד בפרוייקט:
הרב יובל שרלו מתוודה על רגעי השתיקה
רבקה שמעון מתוודה על הדברים ששכחנו