מיגו להוציא

א.

נתאר לעצמנו את המקרה הבא: שמעון לוה מראובן ביום ראשון 100 ₪. כעבור שבוע ניגש ראובן לשמעון, ותבע ממנו את 100 השקלים. שמעון, הידוע כאדם ישר, הודה שלווה את הסכום, אך טען שכבר פרע את החוב ביום שני. דא עקא, שראובן גייס שני עדים המעידים ששמעון כלל לא היה בעיר ביום שני, וממילא לא יכול היה לפרוע את החוב.

בפשטות, היינו מחייבים את שמעון לפרוע את החוב: טענותיו נסתרו על ידי שני עדים. אמנם ההלכה קובעת ששמעון פטור, בזכות "מִיגוֹ" (=מתוך): מתוך שיכול היה שמעון לכפור בעצם ההלוואה, ואז היה נפטר מלשלם (שהרי אין עדים שלווה) - גם כעת הוא פטור. כלומר, הואיל ויכול היה להיפטר באמצעות טענה אלטרנטיבית טובה ("לא פרעתי") - ייפטר גם באמצעות טענתו הנוכחית הגרועה.

ב.

רבים מחכמי אשכנז, ובהם הרא"ש (כתובות פ"ט, סימן כג), סוברים שיש לחלק בין שני סוגי מיגו: להחזיק, ולהוציא. להבנתם, מיגו יכול רק לפטור אדם מחיוב (=להחזיק בממון), אך לא לעזור לו להוציא כסף מחבירו (=להוציא ממון). להלן נבקש להציג שני הסברים לגישה זו, ולהצביע על כמה נפקא מינות.

ג.

כיוון אחד, המופיע בראב"ן (חידושים לבבא בתרא, ד"ה ההוא דא"ל), רבינו ירוחם (מישרים, נתיב ג, חלק ז, דף יח) ואחרונים רבים, גורס שמיגו הוא ראיה גרועה. אנו פוסקים הרי ש"המוציא מחבירו עליו הראיה", כלומר: ניתן להוציא ממון רק באמצעות ראיות, ומיגו איננו נחשב מבחינתנו ראיה מספקת.

מעמדו הראייתי הנחות של מיגו מתבטא בסייגים נוספים, דוגמת זה שהוא איננו גובר על עדים או על חזקות. ואכן, קל להבין את חולשתו של המיגו. כלי זה מתבסס הרי על טענה אלטרנטיבית, שכלל לא נאמרה בבית הדין, ומקיש ממנה אל הטענה הנוכחית שכן נאמרה. ומה אם הנתבע לא היה מעלה בדעתו את הטענה האלטרנטיבית? ואולי גם היה חושב עליה - לא היה מעיז לומר אותה? ממילא, מאחר ואיננו בטוחים בצדקתו של המיגו - לא נוכל להוציא באמצעותו כסף, אלא לכל היותר לפטור את האדם מלשלם.

ד.

בכיוון שני ביאר מו"ר הרב ליכטנשטיין שליט"א, שהסיבה לכך שמיגו איננו מוציא לא נובעת מחולשתו, אלא קשורה באופיו הבסיסי: מיגו הוא כלי הגנתי - המסייע לאדם להתגונן מפני תביעתו של אדם אחר, ואיננו כלי התקפי - המסייע לאדם לתבוע את חבירו.

יסוד לדברים הם דבריו המפתיעים של הרמב"ם, כאשר בא לנמק את דין "מיגו":

"השיב הנטען ואמר אינני חייב כלום... אין זו תשובה נכונה, אלא אומרים בית דין לנטען השב על טענתו ופרש התשובה. ומפני מה אין מקבלים ממנו תשובה זו? שמא טועה הוא בדעתו ויבוא להישבע על השקר. [...] ואומרים לו: אין לך הפסד שתשיב על טענתנו ותודיענו כיצד אין אתה חייב לו, שהרי אנו דנין במתוך שיכול לומר בכל מקום" (טוען ונטען פ"ו, ה"א).

לפי הבנת הרמב"ם, לבית הדין יש עניין שהנתבע יפרש טענותיו. לפיכך, הם "משדלים" אותו לעשות כך, תוך הבטחה שלא יפסיד - בזכות המיגו ("מתוך שיכול לומר"). כלומר, מיגו הוא כלי שמעודד אנשים להשיב אמת לתובעים אותם. על פי התרחיש שמצייר הרמב"ם, מובן שהמיגו משמש רק את הצד המתגונן במשפט, ולא את הצד התוקף: בי"ד משכנעים את הנתבע שלא יפסיד אם יענה כראוי לתובע אותו, כיוון שנהנה מרשת הביטחון של המיגו.

על פי הסבר זה, ניתן לנתח מקרה המופיע בשו"ת הרא"ש:

"ראובן עשה פשרה עם שבעה טובי העיר בענין המס, ופטרו לו ממס 400 זהובים. ועכשיו מתו שבעה טובי העיר, והבאים אחריהם אמרו לראובן תפרע עמנו מס מכל אשר לך, וטען ראובן שפטרו אותו אותם שבעה טובי העיר. [...] ויש אומרים שראובן נאמן במגו [...], ואתה (=הרא"ש בתשובה) אמרת דהוי מיגו לאפוקי ממונא, שמתרבה מס האחרים בכך" (כלל ו, סימן כד).

ראובן השיג הסכם פשרה עם הקהילה לפיה לא ישלם את מס המלך, אולם אין בידו להוכיח את קיומו של ההסכם. כעת, לאחר שראשי הקהל ("שבעה טובי העיר") התחלפו, ביקש מראשי הקהל החדשים שיאמינוהו באמצעות מיגו שאכן השיג פשרה. הרא"ש עצמו הגדיר זאת כמיגו להוציא, ולכאורה צדקו דבריו: אם נפטור את ראובן - יצטרכו יתר בני הקהילה לשלם יותר, ונמצא שהמיגו של ראובן מוציא כסף מבני הקהילה. אמנם, את שיטת ה"יש אומרים" נבאר ע"פ דרכו של הרב ליכטנשטיין: הסיבה לכך שאין המיגו מוציא בדרך כלל איננה מחמת חולשתו הראייתית, אלא קשורה לאדם העושה בו שימוש. רק הנתבע יכול לעשות שימוש במיגו, ולא התובע. בנידוננו - ראובן ודאי איננו תובע את בני הקהל, ואיננו מבקש לשלשל לכיסו את כספם, ומכיוון שכך - ניתן להכשיר את המיגו, גם אם תיגרם הוצאת ממון.