השנה החליטה תנועת "בני עקיבא" ללמוד ולהעמיק בנושא "למען שמו באהבה". כבוגר (המשתדל להיות פעיל) וכשליח, ניסיתי לברר בירור עצמי בצורה אמיתית ונכונה את הנושא.
נתחיל בכך שהמילים "למען שמו באהבה" אינן פסוק. הן חלק מתפילתנו בכל יום, שלוש פעמים ביום: בתפילת שמונה עשרה אנו מתפללים: "האל העליון, הגדול, הגיבור והנורא... ומביא גואל לבני בניהם למען שמו באהבה".
מה אנו מציירים במחשבתנו כשאנו קוראים את שלושת המילים הללו? ההבנה הפשוטה היא שכאשר הקב"ה יגאל את עם ישראל, הוא יעשה זאת למען הגדלת שמו ותפארתו בעולם - מדובר פה על אופי תהליך הגאולה. אולם, זוהי גם סיסמא שאנו צריכים לאמץ לעצמנו.
למען - לאדם חי יש אידיאלים, ישנה מטרה שלשמה הוא חי. אדם צריך ללכת עד הסוף למען אותם אידיאלים, יהיו אשר יהיו. אדם צריך להמית את עצמו על ה-למען שלו. ראוי לאדם לחיות את חייו, לכוון את פעולותיו ואת מעשיו למען אותה מטרה נכספת, למען ההגשמה של אותו חזון שהוא מצייר לעצמו במוחו.
בצבא, למשל, מאוד הערכתי חבר קיבוצניק שהיה חי את האידיאלים שלו. לפני הצבא הוא שירת שנת שירות במחלבות, הוא בחר, על אף נסיבות החיים הלא פשוטות שלו, בשירות משמעותי כמפקד קרבי מתוך אמונה בדרך. על אף שלא הסכמתי אם אותה דרך, הערכתי אותו על פני חיילים אחרים, שהעדיפו שלא לבחור דרך, אלא לשבת על הגדר.
שמו - האידיאל, התכלית של האדם הדתי, היא השגת ה. התורה מנחה אותנו כיצד לעבוד את ה בכל רגע ורגע. כל מהלך בחיינו יש לו את תכלית השגת ה. גם דבר פשוט לכאורה, כמו לאכול ארוחה, מקבל משמעות ביחס למטרה: אנו אוכלים, כדי שיהיו לנו כוחות ללמוד תורה ולעשות את מצוות ה. ראוי שנשתדל יותר לכך שכל פעולותינו יהיו מכוונות לתכלית הזאת. תשקיע שנייה לפני שאתה מכניס דבר מה לפה, בשביל מה אתה מכניס אותו, ובכך הפכת את האכילה ממקום של חומריות וסיפוק יצרים למקום של הגשמת החזון שלך. כמו כן ראוי יותר שנשתדל יותר לפעול מעשים ולהניע מהלכים שיקרבו אותנו אל הגאולה.
באהבה - מהי הדרך לעשות זאת? אהבה. הרי כל אידיאל אפשר לחיות בשתי צורות. למען רעיון שמירת השבת אפשר גם לזרוק על מכוניות נוסעות אבנים, וגם לחלק נרות שבת. למען רעיון ארץ ישראל השלימה אפשר גם לצעוק על חיילים, וגם לארגן סיורים במקומות ובאתרים בארץ שלא כל הציבור מכיר ונוהג לבקר בהם. אולי דרך אחת תניב תוצאות בצורה מיידית, אך הדרך השנייה תגרום לכך שהשינוי יבוא ממקום הרבה יותר אמיתי ופנימי. וכן למדנו במסכת אבות: "רבי אומר: איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם? כל שהיא תפארת לעושה ותפארת לו מן האדם" (אבות, ב/א).
כשסיימנו את השירות הצבאי, אחד המפקדים ניסה לתאר את הייחוד שלנו ביחס לביני"שים אחרים ששירתו בפלוגה בשנים קודמות. המילים לא היו הכי מובנות, אך לעניות דעתי הוא ניסה לתאר את דרך האהבה שייחדה אותנו. באמת הלכנו תמיד על גבול מאוד דק, בין שמו, לבין באהבה. איך עושים את הדבר המצופה ממני, כך שאני מקיים את ציווי ה וגם לא גורם ח"ו לחילול ה, אפילו שלא בכוונה. צריך לזכור שלאהבה יש מגבלות, זה לא נכון לעשות דברים שירבו אהבה, אם הם מנוגדים לדרך ההלכה ולציווי ה.
זאב טופף, תלמיד שיעור ד בישיבת הגולן, חיספין