א.
בתפילת שחרית של חג שבועות, לאחר לילה בו רבים מאיתנו כמעט ולא ישנו כלל, אנו מתקשים למדי לעקוב אחר המתרחש בבית הכנסת. מגילת רות מהווה, עבור רבים, הזדמנות טובה להשלמת דקות-שינה אבודות.
לטובת אלו שלא שמו לב, נזכיר כאן את שלבי הסיום של העלילה: "הגואל" מסרב לְיַבֵּם את רות, לאחר שבעלה מת, ובועז מתנדב לייבמה במקומו. על פי ההלכה, המייבם זכאי גם לקבל לידיו את קרקעותיו של הנפטר. כך מתאר הפסוק את התהליך, באמצעותו קנה בועז את הקרקע:
"וְזֹאת לְפָנִים בְּיִשְׂרָאֵל, עַל הַגְּאוּלָּה וְעַל הַתְּמוּרָה, לְקַיֵּם כָּל דָּבָר שָׁלַף אִישׁ נַעֲלוֹ וְנָתַן לְרֵעֵהוּ, וְזֹאת הַתְּעוּדָה בְּיִשְׂרָאֵל" (ד, ז).
הפסוק מתאר טקס מעניין: בועז חלץ את נעלו, נְתנהּ ל"גואל", ועל ידי כך זכה בשדה. תהליך זה, אותו נקט בועז, מכונה בדרך כלל בהלכה "קניין סודר", שכן במקומה של הנעל נהגו להשתמש בסוודר.
לכאורה, מדובר בדרך חדשנית למדי לזכות בשדה: בדרך כלל אנו פוסקים שהשדה נקנית באחת משלוש דרכים - כסף, שטר או חזקה. כאן, לעומת זאת, ניתן לקנות שדה על ידי טקס משונה, הכולל חילופין של נעליים או סוודר.
ב.
ניתן לענות, בפשטות, שאין כל יחוד בקניין סודר: מאחר וניתן לקנות שדה על ידי כסף, ניתן לקנותה גם על ידי חפץ השווה כסף. לפי זה, הסודר (או, במקרה של בועז, הנעל) הוא בסך הכל סוג של קניין כסף. הסבר זה אמנם אפשרי בפשט הפסוקים במגילת רות, אולם נציין שני דינים אשר שומטים את הקרקע מתחתיו.
נתבונן בגמרא בבבא מציעא: "תנא: קונין בכלי, אף על פי שאין בו שוה פרוטה" (מז.).
הגמרא מסבירה, שאותו סודר הוא למעשה כלי - סיר, מקדחה או כל דבר אחר. יתירה מזאת, הגמרא קובעת שאותו כלי איננו חייב להיות שוה פרוטה. כיוון זה, לכאורה, איננו מאפשר לנו לומר שקניין סודר הוא בעצם קניין כסף: חפץ השוה פחות מפרוטה איננו נחשב לכסף, וממילא - קניין באמצעות סודר השוה כל כך מעט לא יכול להיקרא קניין כסף.
פרט נוסף, תמוה למדי, מופיעה שורות ספורות קודם לכן: "במה קונין? רב אמר: בכליו של קונה, ולוי אמר: בכליו של מקנה".
שיטתו של רב היא, לכאורה, מובנת, ואף מתיישבת עם הפסוקים במגילת רות: הסודר שייך לקונה, והוא מעביר אותו לידי המוכר. כביכול לפנינו עסקה ממונית, שבה הקונה קיבל קרקע ושילם בסודר. אמנם, דעת לוי - ולפיה הסודר שייך למקנה - מעוררת תמיהה: איזו מין עיסקה נוצרת למול עינינו? היכן ההדדיות? המקנה נפרד הן מקרקעו והן מסודרו, ומה בדיוק תורם הקונה לעניין?
ג.
על בסיס התמיהות שהעלינו, הציע ר חיים סולובייציק (הגר"ח) - מענקי הלימוד בדורות האחרונים - הבנה שונה של אופי קניין סודר.
בדרך כלל, כדי לקנות חפץ, יש צורך בשני מרכיבים: מעשה קניין, וכוונת קניין. כך, לדוגמא, אם אדם מעוניין לקנות מחבירו ספר - עליו למשוך את הספר (=מעשה), מתוך כוונה לזכות בו (=כוונה). אמנם, קניין סודר הוא דוגמא ייחודית, שכן הוא מבוסס על כוונה בלבד, ובלשונו של הגר"ח - "גמירות דעת". קניין סודר, על פי תפיסת הגר"ח, מבטא כוונה שלימה וברורה, עד כדי כך שבטל הצורך במעשה הקניין.
ביאור זה מתיישב היטב עם הסוגיות שהבאנו. מאחר וקניין סודר כלל איננו מבוסס על מעשה קניין - ברור שאין צורך לבצעו בכליו של קונה, וייתכן שיעשה בכליו של מקנה. בד בבד - אין צורך שהסודר יהיה בעל ערך ממוני כלשהו, והקניין חל אפילו אם הסודר איננו שוה פרוטה. בקניין סודר איננו מצפים מהקונה לבצע מעשה משמעותי, אלא בסך הכל שיפגין "גמירות הדעת".
לאמיתו של הדבר, רעיון זה מובע כמעט במפורש ברמב"ם. בסיומו של הפרק הדן בקניין סודר, מסכם הרמב"ם ואומר:
"קנין זה שנהגו להקנות באלו הדברים - אינו מועיל כלום, אלא להודיע שאינו אומר דברים אלו כמשחק ומהתל, אלא שגמר בלבו ואחר כך אמר. לפיכך, אם אמר בלב שלם אני אמרתי וגמרתי לעשות דבר זה - אין צריך דבר אחר כלל" (מכירה פ"ה, הי"ג).
במילים אחרות, כל מטרתו של קניין הסודר היא לוודא ששני הצדדים אינם "משחקים בכאילו", אלא מתכוונים ברצינות לעיסקה שלפניהם. ובמילותיו של הגר"ח, בקניין סודר אין מעשה קניין, אלא הוא מבטא גמירות דעת בלבד.