נפסק בשלחן ערוך (יו"ד רפב, ב): הרואה ס"ת כשהוא מהלך, חייב לעמוד לפניו, ויהיו הכל עומדים עד שיעמוד זה שמוליכו ויגיענו למקומו, או עד שיתכסה מעיניהם. והוסיף הרמ"א: השומע קול הנושא ספר תורה אף על פי שאינו רואה אותו, חייב לעמוד. לכן נראה שהדין הפשוט הוא שצריך לעמוד כל הזמן שספרי התורה לא מונחים במקומם. אמנם ערוך השלחן (שם ס' ה) לימד זכות על אלו שיושבים בין ההקפות: שבשמחת התורה שנוטלים כל ספרי התורה שבהיכל, ושרים ורוקדים עמהם, ואין מחזירים אותם אלא עד לאחר גמר ההקפות, לכאורה היה נראה שאסור לישב עד לאחר החזרת ספרי התורה להיכל, אבל לא נהגו כן, ומה גם שהיא טירחא גדולה לעמוד במשך כל הזמן, ולכן נראה שבעת שמקיפים עם הספרי תורה סביב הבימה, הכל חייבים לעמוד, כיון שספרי התורה עוברים ממקום למקום, אבל בין הקפה להקפה אף על פי שמחזיקים ספרי התורה בידיהם, אין צריך לעמוד, שאז נחשב כאילו הספר תורה במקומו על התיבה, שכאשר ספר תורה במקומו מונח בודאי אין צריך לעמוד מפניו. פוסק הג"ר עובדיה יוסף בשו"ת יחוה דעת (ח"ו ס' מב) שחולים וזקנים הסובלים מחולשת רגליהם, יכולים לסמוך על דברי הערוך השלחן, שיעמדו רק בעת ההקפות, ובין הקפה להקפה רשאים לישב. אבל הבריאים ישארו עומדים על עמדם עד שיחזירו את ספרי התורה להיכל.
וכתב בדינים והנהגות ממרן החזון איש (עמ' קה) ובשו"ת תשובות והנהגות (ב, שיט) בשעת ההקפות כשהחזון איש בא לישב אוחז הס"ת בידו כדי להתיר ישיבתו. ומובא בס' אורחות רבנו (ח"ב עמ' שח), בשעת הקפות בשמחת תורה הגרי"י קניבסקי, בעל "קהלות יעקב", יושב רק עם ס"ת בידו, וישב אף עם ס"ת קטן פסול בידו. ונשאל הגר"ח קניבסקי: עיין אורחות רבנו ח"ב דהחזון איש הקפיד על היושב בעת ההקפות בשמחת תורה, יש לעיין האם ספסל שגובהו למעלה מי' טפחים יכול להחשב למחיצה, שיהיה מותר לשבת מאחוריו כנגד ספר תורה עובר, ואם כן, האם יש חילוק אם הספסל סגור כולו למטה? והשיב לא מהני [ןמשום כבוד התורה] (גם אני אודך א, פו אות צ).
וכן הגרי"ש אלישיב נוהג רק לשבת עם ס"ת בידו (אמרי מאיר עמ' רא). ומסופר בס' רבי יעקב (עמ' 437) שהג"ר יעקב קמנצקי, ראש ישיבת תורה בדעת בברוקלין בארה"ב, בשמחת תורה לא התיישב עוד היו ספרי תורה מחוץ לארון קודש (שו"ע יו"ד רפב, ב), אלא כאשר הוצבה מחיצה בינו לבין הספרים (רמ"א יו"ד רמב, יח).
אבל יש שמלמדים זכות אפילו בשעת ההקפות: כתב הג"ר משה שטרנבך בשו"ת תשובות והנהגות (שם), אף שחייבים לעמוד לכבד הס"ת כשעובר דרכו עד שנח, היינו כשהולך, אבל כשמסבב וחוזר פעם אחר פעם וכבר כיבד ועמד אינו מוכח שחייב לחזור ולעמוד כל הזמן שהולך כיון שאינו עומד לנוח רק לחזור, לא מצינו חיוב עמידה בלי שיעור כל הזמן. גם מביא שיש מקילים במקום שרוקדים סביב הס"ת, שמחיצת אנשים הוי מחיצה (עיין עירובין מד). וכן נהג הג"ר מאיר בראנסדורפר בעל "שו"ת קנה בושם" שכשיש מחיצה של אנשים הוא יושב (חוברת הלכות חודש תשרי תשע"ג עמ' נט). ומסביר הג"ר שלמה זלמן אוירבך שיש נהגו לשבת כיון שהמנהג לרקוד בהס"ת חשיב כל בית הכנסת מקומם של הספרים באותה שעה, וכמונח במקום אחד דמי. אבל אומר: אולם בשעת ההקפה הראשונה - בכל אחת משבע ההקפות - שהיא עיקר המנהג, יש לעמוד (הליכות שלמה - מועדים ח"ב יב, ט ועיין שו"ת מנחת שלמה ח"א ס' לג). ועיין עוד בשו"ת בצל החכמה ח"ה ס' קלט.
א"כ יש להתאמץ לעמוד גם בעת ההקפות גם בין ההקפות כי כך הדין הפשוט אבל מי שיושב יש על מי לסמוך.
וס' עובדות והנהגות לבית בריסק (ח"ב עמ' צז-צח) ובס' ליקוטי הגר"ח (עמ' יא), בבריסק בשמחת תורה כשהיו מכבדים את רבי חיים בריסקער בהקפה, מנהגו היה שלאחר גמר ההקפה לא היה מוסר מעצמו את הספר לאחר להקיף בו אלא א"כ ביקש אחר ממנו את הספר. והוא עפ"י הגמרא ברכות (נה, א): ג' דברים מקצרים ימיו ושנותיו של אדם, והאחד מהם מי שנותנין לו ס"ת לקרות ואינו קורא, והיה סבור הגר"ח דהוא הדין כשנותן לו ספר תורה מטעם אחר כגון לאחוז בו. והמתפללים התביישו לבקש ממנו למסור להם את הספר, בחשבם שהגר"ח היה רוצה בדווקא לאחוז בו עוד, וכמה פעמים אירע הדבר שהקיף עד סוף ההקפות באחזו אותו הס"ת. וגם הג"ר משה שטרנבך מביא הנהגה זו של רבי חיים מבריסק ונתן טעם שלא נתן עד שיבוקש שזהו דקדוק בכבוד התורה שחושק להחזיר רק מוכרח להוציאו מידו לאחר שצריך לה (אמנם מסופר בעובדות והנהגות לבית בריסק ח"ב עמ' צח שבשמחת תורה לא נהגו ב"בריסק" לרקוד עם הספר תורה, אלא רק לעשות הקפה אחת מסביב לבימה, ואז מניחים את הספר תורה על הבימה, וממשיכים לרקוד מסביב לבימה. ויש נותנים הטעם לכך הוא כיון שחוששים מאוד שמא יפול הספר תורה חלילה וחס, ויש אומרים שהטעם הוא גם מכיון שחוששים שמא יפסל הספר תורה ע"י הריקודים...).
וכעין זה מסופר על רבנו הרב צבי יהודה בס' גדול שימושה (עמ' צא), ספר תורה שניתן לו בהקפות, היה נושאו עד גמר ההקפה, ואפילו אם ארכה שעות. וכשרצו להקל עליו ולשאת במקומו, הסביר שספר תורה הוא בבחינת חי הנושא את עצמו.