נהרות של דיו כבר נשפכו על הצורך לערוך חתונות פחות ראוותניות ומפוארות. הביקורת על חתונות יוקרתיות איננה חדשה, היא החלה להישמע לפני מאות בשנים. אז, בימים שההנהגה הציבורית היתה מסורה לתלמידי חכמים, תוקנו תקנות המגבילות את גובה ההוצאות לחתונה. תקנות אלו משקפות את רוח המשנה בסוף מסכת תענית על ט"ו באב: "בנות ירושלים יוצאות (בט"ו באב) בכלי לבן שאולין כדי שלא לבייש את מי שאין לו" (תענית כו ב). מפרש רש"י: "כולן שואלות זו מזו, אפילו עשירות...". ובגמרא (שם לא א) מבואר שאפילו בת המלך יצאה בכלי לבן שאוּלים. למדנו שלא היו חריגים: כל הבנות - בנות העשירים כבנות העניים, בנות המיוחסים כבנות ה"פשוטים" - לבשו בגדים זהים כדי שלא לבייש את מי שאין לה. בימינו, אף אחד לא מעלה על דעתו לדרוש אחידוּת, כל כלה תלבש את מה שמתאים לה, את מה שמוצא חן בעיניה, אבל נדרשת צניעות: חתונה צנועה ולא ראוותנית, חתונה מכובדת ולא מפוארת, חתונה במחיר סביר שמרבית ההורים יכולים לעמוד בו.
אין ספק שעבור בעלי הון שיכולים להרשות לעצמם לממן חתונה יוקרתית, דרישה זו איננה קלה. נדרש מהם ויתור מסוים, אבל שכרו בצדו: "שלא לבייש את מי שאין לו". ההתחשבות בחסרי היכולת היא ביטוי לרגישות חברתית, לאחריות כלל-ישראלית. לא די לתת צדקה ביד נדיבה לאביונים, אלא צריך לדאוג גם לכבודם. אין זה סוד שחסרי יכולת רבים ממשכנים את עתידם הכלכלי על מנת לממן חתונה "מכובדת", כלומר: "מפוארת", מעל ומעבר ליכולותיהם הכלכליות, אך ורק מפני שהם חוששים שיביטו עליהם בזלזול ובלעג. הם מתביישים לערוך חתונה "פשוטה". אילו היתה הנורמה של עריכת חתונות צנועה יותר, אף משפחה לא היתה נאלצת להיכנס להרפתקה כלכלית מיותרת זו.
ומה יעשו בעלי ההון עם הכסף שנחסך? ישקיעו אותו בזוג הצעיר. הרבה זוגות צעירים פותחים את חייהם המשותפים כשאין הפרוטה מצויה בכיסם. לכן, הם נאלצים להתמודד עם קשיי הפרנסה במקביל ללימודים תובעניים. יש הורים הסבורים שמרגע שבני הזוג התחתנו, עליהם לעמוד על רגליהם בצורה עצמאית. מתווספת לזה האמירה השבלונית: "הקשיים מחשלים, מקרבים ומחברים".
כל זה טוב ויפה ברמה העקרונית אבל יש לזה גם מחיר, ולעיתים המחיר הוא רוחני. לשני בני הזוג הצעיר, שנאלצים לחלק את זמנם בין הלימודים לעבודה, לא נותר פנאי להשקיע בהתקדמות רוחנית ובפעילות התנדבותית לטובת החברה. שני בני הזוג רצים ממטלה למטלה, מעבודה לעבודה, ואין להם יכולת להקדיש זמן ללימוד תורה, לעבודה רוחנית, לפעילות קהילתית. לפעמים, העומס נמשך כמה שנים, ההתקדמות הרוחנית נזנחת לחלוטין, וזה משפיע לרעה על עיצוב הבית שהזוג הצעיר בונה: ללא לימוד תורה ולא תרומה חברתית.
חששות אלו קיימים גם כאשר החתן לומד בישיבה. לעיתים, המצב אפילו חמור פי כמה. לרוב, המִלגה הצנועה שהישיבות נותנות לאברכים איננה מלגת קיום ממשית, היא איננה מספקת אפילו למי שמבקש לחיות על פי המשנה באבות: "פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה". מי שאיננו נהנה מתמיכה כלכלית מצד משפחתו נאלץ לצאת לעבוד בכל מיני עבודות מזדמנות, שעלולות לגרום שתורתו תהיה קרעים-קרעים. לעיתים, נפגעים סדרי הלימוד עד כדי כך שהאפשרות לקנות "קניין תורה" מוטלת בספק.
הציפייה שהישיבות תגדלנה את גובה המלגות איננה ריאלית, בשעה שהתרומות הצטמצמו בגלל המשבר הכלכלי העולמי. ובכלל, מדוע בן או בת למשפחה אמידה נזקקים למלגה מהישיבה, שלשם השגתה נאלצים ראשי הישיבה ופרנסיה לכתת את רגליהם אצל נדיבים, ואף להפליג לנכר?! מדוע לא תתמוך המשפחה בבנם או בבתם, כל עוד אינם עומדים על רגליהם לבדם?! מדוע היא מטילה את האחריות לכלכלת הבן על הישיבה?!
הקטנת עלויות החתונה באופן משמעותי מאפשרת להפריש כספים לטובת התמיכה הכלכלית בזוג הצעיר. יד רחבה ונדיבה איננה נמדדת רק בגודל המנה בחתונה אלא גם בתמיכה בזוג הצעיר לאחר החתונה. כמובן, דרישה זו מופנית רק אל הורים בעלי יכולת כלכלית: אנא, שנו את סדרי עדיפויות - קצת פחות השקעה בחתונה, וקצת יותר בזוג הצעיר. בלשון אחרת: השקעה נבונה בזוג הצעיר.
תגובות, הארות והערות - יתקבלו ברצון. פקס: 02-5353947. מייל: aviner@neto.net.il
המאמר מתפרסם בעלון השבת "באהבה ואמונה"