ש: בימינו, אנשים נעשו מאוד רגישים, נעלבים על כל דבר קטן, נכנסים למשבר ולדכאון, ולא מצליחים לצאת ממנו. כיצד אפשר לעזור להם?
ת: כמובן האידיאל הוא לא לקחת כל כך ללב, אבל אם הם לוקחים ללב, שידעו שיסורין מכפרים, ואם אצלם היסורין גדולים, אז הם מכפרים על דברים גדולים, אפילו מות.
ש: כלומר העלבון הוא במקום מות?
ת: כן. הרי חכמים אמרו בבבא מציעא נח שהמלבין פני חברו ברבים, כאילו שופך דמו. לכן מי שנעלב, זה עולה לו במקום גזר דין מות.
ש: אז עליו להיות שמח שנעלב?
ת: כן... מסופר של רבי מנחם מנדל מפרימישלן, שפעם עשה סעודת הודיה על חולי, על אף שלא היה חולה. כאשר נשאל למה ,השיב שהוא מאוד נעלב, והרי ד' מכפר בעלבונות. והרי יש כאן קל וחומר, אם אדם שהיה חולה ונתרפא, עושה סעודת הודיה, קל אם בכלל נחסכה ממנו מחלה. נמצא בבאר הפרשה על פרשת ויצא.
ש: עלבונות הם רופא טוב?
ת: כן. כך יש מי שדרש "טוב שברופאים לגהינם" (קידושין פב א), כי הגהינם של העלבונות הוא טוב שברופאים...
ש: אז אולי כדאי להתפלל לד' שישלח עלבונות?
ת: אין צורך. הם באים מעצמם די הצורך. אמנם בספר ארך אפים כתוב שאכן תלמידי הבעל שם טוב היו מתפללים שד' ישלח להם עלבונות, כי אלו יסורים שאין בהם ביטול תורה וביטול תפילה.
ש: אז מי שמעליב עושה טובה?
ת: הוא אדם רע, אבל הקדוש ברוך הוא הופך לטובה. ומסופר על הגראי"ל שטיינמן שפזרו פשקווילים מעליבים מאוד עליו. שאל: יודעים מי עשה זאת? - כן, למה? - כי אני צריך לשלם לי. - לשלם לו?! למה?! - שהרי יש בי עוונות, ואני כבר זקן אין לי כח לצומות ולשאר סיגופים. ואותו אדם חסך אותם ממנו, לכן עליי לשלם לו.
ש: איזו צדקות!
ת: נכון מאוד. וזה כבר מוזכר בספר חובות הלבבות על חסיד שהיה משגר מתנות למי שהעליבו.
ש: ובסיכום?
ת: הנעלבים ואינם עולבים, שומעים חרפתם ואינם משיבים, עושים באהבה ושמחים ביסורין.