במשך אלפי שנים, היו היהודים מתלוננים לקב"ה על כל צרותיהם, ודורשים ממנו לפתור את כל בעיותיהם; עד שבסופו של דבר נמאס לו, והוא החליט לתת להם מדינה. ומאז ועד היום, היהודים מתלוננים למדינה על כל צרותיהם, ודורשים ממנה לפתור את כל בעיותיהם, ועוזבים את הקב"ה בשקט.
קשה לאדם להודות בחוסר האונים שלו. מאז ומעולם חיפשו האנשים כוח עליון לפנות אליו כדי שיגן עליהם מפגעים, מחלות ואיתני הטבע. בעבר הרחוק, הקריבו אנשים קורבנות לאלים שונים, כדי שיסירו מעליהם את חמת זעמם; כיום משלמים האנשים מיסים למדינה, ומצפים ממנה לשמור עליהם מכל מיני פורענויות, מפיגועי טרור ועד סופות שלגים. הפרקטיקה נותרה זהה, רק מושא הפולחן השתנה.
ואם הקרבנות והתחינות לא מועילים, והאסון אכן מכה - טוב לפחות שיש את מי להאשים אחר כך. במקרה כזה, למדינה יש יתרון על פני האלים; אפשר להאשים אותה ולהתלונן עליה בלי יותר מדי נקיפות מצפון, או חשש מנקמה. כל שצריך לעשות הוא למצוא את השר והמשרד האשמים במחדל, ולהטיל עליהם את כל האחריות לאירוע. איך יתכן שלא הייתם ערוכים לסופת שלגים? לשריפה בכרמל? לרעידת אדמה? למגיפת פוליו? למשבר כלכלי? לירי קסאמים? למלחמה גרעינית? לפלישת חייזרים? בשביל מה לעזאזל אנחנו משלמים לכם מיסים? אנחנו מצפים מכם לדאוג לנו לחיים של נוחות, ביטחון ורווחה, ואם לא - מישהו כבר ישלם על זה בראשו. אולי זה לא יתקן את הנזק, אבל לפחות יאפשר לנו לפרוק קצת עצבים.
אבל לא רק מפני אסונות ופגעים אנו מצפים מהמדינה להגן עלינו. בתוקף תפקידה כאלוהים, אנחנו גם רוצים שהיא תחנך אותנו, תשמור עלינו שנתנהג יפה, ותעניש את אלה שמפריעים לסדר הציבורי (כלומר, לנו). וכמו שכל אל טוב דואג לתת מצוות לעמו, כך על המדינה לתת חוקים לאזרחיה. יש בעיה כלשהי? מישהו מתנהג לא יפה? מישהו מעצבן אותנו? מה התגובה המיידית? - חייבים לחוקק חוק נגד זה! חוק נגד משתמטים, מעלימי מס, בועלי קטינות, אוכלי בשר, מעשנים בפומבי, מסיתים לגזענות, צורכי סמים, ומשמיעי מוזיקה רועשת כשאני רוצה לנוח. וכל מי שלא יציית לחוק, יושלך מיד לכלא, וכך יהיה לנו קצת שקט.
ולמה אנחנו חושבים שזה התפקיד של המדינה לחנך אותנו, ולא, למשל, התפקיד של החברה עצמה? למה שאנחנו לא נוקיע מתוכנו את הגורמים השליליים והמזיקים, במקום לחכות לשוטרים ולבתי המשפט שיעשו זאת? למה שלא נחשוב על דרכים לחנך את עצמנו, ואת הציבור בכלל, לשמור על ערכים מתוך הבנה והזדהות - ולא רק מכוחו של החוק הכוחני והשרירותי? התשובה פשוטה: כי זה יותר נוח כשיש את האח הגדול, את המדינה כאלוהים, שאפשר להטיל עליו את התפקיד הזה. נוח לנו להישאר ילדים, לבטל את עצמנו כלפי "אלה שלמעלה", ולסמוך עליהם שינהלו את העניינים בצורה הטובה ביותר. אפילו שאנחנו יודעים שהם לא.
ככה זה כשהמדינה נתפסת כנציג בלעדי של החברה. ככה זה כשחוקים מחליפים ערכים. וככה זה כשמסרבים להכיר בכך, שלא כל בעיה אפשר לפתור, ולא לכל אסון אפשר לתת מענה מספק. אז מתלוננים על המדינה למה היא לא נערכה לסופת השלגים, ולמה קרס החשמל, ולמה לא ממגרים את הטרור, ולא עוצרים את כל משפחות הפשע, ולא דואגים לכולם לדיור בזול ולטיול בחו"ל כל שנה. איזה כיף שיש את מי להאשים ועל מי להתלונן. לפחות את ההנאה הזו עוד לא לקחו לנו.
אולי יום אחד נתבגר ונבין, שהמדינה היא לא אלוהים ולא האח הגדול. שיש אמנם בעיות שהיא אמורה לפתור, אבל יש גם לא מעט בעיות שהם האחריות שלנו, כחברה וכציבור, ולא של היושבים בכנסת ובבתי המשפט; ושיש גם בעיות שאינן בשליטתנו כלל, אלא בידיו של אלוקים עצמו - אלוקים שאי אפשר לשחד בקורבנות ובצומות מזויפים, אלא רק להתפלל אליו מתוך הכנעה וענווה. ואז, במקום לקטר ולהאשים, אולי נמצא משהו קצת יותר מועיל לעשות.