הטיש הגדול

ובכן, קטונתי. אדם פשוט אני, וללא הקדושה-מטר והצדיק-מטר שלי - שכידוע הם מוקצים בשבת - לא אוכל לכמת ולהגדיר לדרג ולקטלג, לא אוכל לקבוע בשולחן של מי מסתובבים יותר מופתים על הרצפה ואיפה שואבים רוח הקודש ובאיזה כמויות. רק זאת אוכל, לספר על הדברים הקטנים וחסרי החשיבות, איפה שרים יותר יפה, איפה הקיגל יותר טעים, איפה הרבי יוצא באופן קבוע לשירותים באמצע הטיש וכיוצא באלו דברים המסברים את הלב ומניחים את הדעת אך לא מביאים לידי תכלית. אולם די לי בזה והיה זה שכרי, אדם פשוט אני ומשאיר את הדברים שברומו של עולם לגדולים ממני. ויה"ר שגם במלאכה נקלית זו לא יבוא דבר תקלה על ידי ולא אומר על תפל טעים ועל טעים תפל.

וכדאי ללכת. כדאי ללכת כדי לפתוח את הראש לרעיונות ולמראות חדשים, כדי לחוש לזמן קצר נסיעה למקום וזמן אחר שהיה ואיננו. כדאי ללכת כדי לראות את העוצמה של קהילה, מטף ועד זקן, מכונסים סביב אותו דבר ביחד. וסתם למי שאוהב לשיר והגיע למסקנה שמזרוחניקים לא יודעים לשיר (ובעיקר לא יודעים לשמור על קצב), יש הזדמנות להחזיר את האמון בשירי הקודש וזמירות השבת.

חסידות ויזניץ מבט מבפנים (צילום: Jeremy12201986, ויקפדיה העברית)

אך להלן המלצותי למען תינקו ושבעתם מזיו ברכותי. ראשית, לא לבוא להסתובב, לטעום מכל מקום רבע שעה כתייר. בחרו לכם מקום אחד והתמקדו בו כל הערב, המקומות האחרים חיכו עשרות שנים בלי להשתנות והם ישארו אותו דבר עד לפעם הבאה. שנית, לא להבהל מזמן מת. זה טיפ קשה ליישום אך שכרו בצידו. בכל טיש ללא יוצא מן הכלל היחס בין הזמן שקורה משהו לבין הזמן שלא קורה כלום הוא 3:1 לערך לטובת הכלום. עוד לא ירדתי לעומק הענין אך מכל מקום ככה זה, מי שרוצה באמת להגיע לרגעים היפים והמרגשים צריך לעבור את מבחן הנחישות הנ"ל. ודבר אחרון, לגביכן בנות. לפי ההתרשמות שלי אפשר, אך פחות שווה. מצד שני תוכלו לדעת בסיום הערב מי התארסה עם מי השבוע ועם מי היא נפגשה לפניו (אבל המשפחות לא היו מסתדרות בכל מקרה).

תכירו זה לא טיש זה בוטע - הבוטע של ויזניץ

נפצח דוקא בעיר הקדש בני ברק תובב"א, בבית המדרש הגדול השוכן בקרית ויזניץ המעטירה. למי שחפץ בחוויה הכוללת מומלץ לבוא ביום שישי למקווה, מי שלא ראה את המקווה של ויזניץ לא ראה פס ייצור לאנשים טהורים מימיו. משל למה הדבר דומה לבן מלך המגיע למייסיז בכיכר הרלד כאשר החנות הכי גדולה בו ביקר עד אז נמצאת בקניון האחים ישראל בתלפיות. אולם נניח לחיי עולם ונתרכז בחיי שעה, הטיש היום די נדיר ותלוי במצבו של הרבי שהוא מזקני האדמורי"ם היום, אם הטיש מתקיים מביאים את הרבי בכסא ולוקחים אותו אחרי חצי שעה. האלטרנטיבה היא מה שמכונה "בוטע" (מהעדר יכולת לקרוא לזה באופן רשמי טיש) שמתקיימת בסמוך לבית המדרש בהנהגתו של בנו הגדול של הרבי הרה"ק ר ישראל. שם בעצם מרכז הענינים, השירים המיוחדים של ויזניץ שמאופיינים בחלקים מאוד עמוקים ומלאי רגש לצד חלקים קלילים ומזוריים בסמיכות מפתיעה, דברי התורה שלעיתים קרובות הם אינטראקטיביים עם זקני החסידים (האם זה בגלל פוליטיקות פנימיות לא אדע), והעוצמה שנובעת בראש ובראשונה מכמות האנשים. מה שחסר זו האש שהייתה עד לפני שנים לא רבות כאשר הרבי היה יותר בענינים והטיש היה נגמר ב-4 לפנות בוקר בכלות הנפש ומיתרי הקול. לגבי הענין הקולינרי: ממלכת הסופר דרינק, את הקיגל תביאו מהבית.

סלונים - רבעי טונים משתוללים

ומעבר חד לירושלים עיר הקודש, שם ברחוב סלנט מסתתרת חסידות לא גדולה שמפורסמת אצלנו בעיקר בגלל ספריו הנפלאים של הרבי הקודם "נתיבות שלום". אבל האמת שהשוס הגדול נמצא שם לא בספרים ולא בהכנסת האורחים היפה אלא במוזיקה. למי שעומד מבחוץ ומקשיב לטיש, הענין כולו נשמע כמו טייפ שנגמרות לו הבטריות (אם המאזין מהדור שידע את הטייפ).

מבחוץ זה נשמע טייפ ללא בטריות (צילום: Unomano-cc-by)

כשנכנסים פנימה, פעורי אוזן, מגלים עולם מופלא של מוזיקה לא מערבית בעליל: רבעי טונים משתוללים (אם הייתי בר סמכא הייתי אומר אף שמיניות טונים), עליות וירידות בלתי אפשריות, ניגונים שעושים מודולציה כל פעם שחוזרים לראש הבבא, והכל בתאום מופלא. הדעות חלוקות, יש התולים כל תנועה ותנועה בהררי קודש ומפרשים את הניגונים כמות שהם, אך ישנה גם סברה מענינת ששמעתי מפי רב שראוי לסמוך עליו, שפשוט אחד הרביס הקודמים היה זייפן.. כאמור, אין שום מצב להצטרף לשירה בלי להשתחרר קודם מכל כבל אפשרי ומכל חוק מוזיקלי, וככל שהכשרתך המוזיקלית היא פורמלית יותר כן יקשה עליך הדבר. בכל מקרה, שווה רק להקשיב, להנות מאווירה, מהאנטי-תזה של המטבח הויזניצאי, ומהרצינות. לקראת סוף הטיש ישנה סצנה שלא זכיתי להיות נוכח בה בעצמי, ובה עוצרים באמצעו של ניגון ופשוט בוכים. אם אין זו גוזמא יתכן ויש בה ממין האמת.

לא תשארו רעבים (צילום: roland-cc-by)

והטונים ממשיכים לעלות בחסידות קרלין סטולין

חסידות זו מפורסמת אצלנו בזכות שמחת בית השואבה המושכת אליה המונים שאינם נמנים על חסידי קרלין, אך יש בה חיים גם מחוץ לסוכות. הרבי הנוכחי (המכהן בתפקידו מאז היה בן שנה(!), ועל נקרא בחיבה "הינוקא" אף שהוא בן יותר מחמישים כיום) הוא בעל מחשבה מקורית ועצמאית שהרבה פעמים לא תואמת את ההשקפה החרדית הקלאסית. רצה הגורל והזמין את בית המדרש של קרלין ואת בית המדרש של סאטמר לאותו רחוב, זה אל מול פני זה. למרות שהטיש מתקיים בירושלים רק פעם בחודש, מכות מתקיימות כמעט כל שבת באופן זה או אחר. הסיבות משתנות - היחס למדינה, היחס לעירייה, פלאפון שצלצל בטעות לאחד ממשתתפי הסיורים הרבים שיכולים לבית המדרש של קרלין ועוד עוד, הכל לפי הצורך. הטכניקה גם היא מגוונת, החל מטשולענט שעף מצד לצד וכלה בסטנדרים.

החסידות מפורסמת גם בהכנסת האורחים שלה, רבים מבני חו"ל השוהים בארץ על מנת ללמוד במאה שערים באים להתפלל בקרלין בערב שבת, וגבאי מיוחד מסתובב בין הבחורים כך שעד סוף מנחה כבר כל אחד יודע איפה הוא אוכל. גם כותב שורות אלו, נון בעטלערי ברוחו, נהנה מהחוויה ועל כך הוא מכיר תודה.

התפילה, הקידוש, זמירות השבת, והטיש מאופיינים בצעקות גדולות ובקול רם. מאד. האיכויות המוזיקליות מצטמצמות למינימום, והרעש בוקע עד לב הרקיע. לעתיד לבוא, כך אומר ר שלמה קרליבך, כל החזנים יהיו רק חסידי קרלין היודעים להתפלל במסירת הנפש. אני זוכר את ההרגשה המשונה באמצע התפילה, שאני יכול בעצם לצעוק מה שאני רוצה, בכל הכח, ואף אחד לא ישים לב. מדהים. אליה וקוץ בה, הרבי טיפוס זריז והטיש מסתיים מהר מאד, כך שכדי לנכוח בו (ולשמוע את י-ה אכסוף בשלש ניגונים שונים) צריך לאכול בטווח הליכה מינימלי, וגם זה לא מספיק תמיד. אכן, זריזין מקדימין.

בפעם הבאה: איפה תוכלו להשתלב בשירה, וגם איזה קוגל אסור לכם לפספס.